הנעימות שבמלאכת ציטוט עצמי בהרחבה היא שנייה אך ורק למידת אי הנחת הכרוכה בגילוי (הצפוי כמובן) שהשלטון המוניציפלי החדש לוקה באותם הכשלים של השלטון הקודם (בווריאציה קטנה ומעניינת). בטור של הח”מ מלפני עשרה חודשים, זמן רב לפני שהטקטיקות האנטי תקשורתיות של ראש העיר הנוכחית הפכו לגלויות ולבשו את הצורה שלבשו, נכתב:” הרי לכם המרכיב הבסיסי במה שהפך למטבע הלשון המשמעותי ביותר וגם המתעתע ביותר של השנים האחרונות – פייק ניוז. כדי שייווצר מצג השווא שאופף את התודעה שלנו מכל עבר צריך קודם כל שיהיה שם נרקיסיסט שלא משנה לו המהות וההתממשות של הדברים, אלא הפידבק המעריץ”. כמובן שהדברים, שלמרות ניסוחם המתון הם בעיני כתב אישום חמור ביותר, הופנו כלפי יונה יהב והמנגנון שלו, כך שאי אפשר להאשים אותי במשוא פנים כשאני טוען שאנחנו שבים לאותו סוג של התנהלות.
אם נחוץ ביאור, הטענה שאני מבקש להעלות היא שלמרות ההצהרות בדבר יושרה וישירות, גם עינת קליש רותם והמנגנון שלה עסוקים בספינים ומעדיפים אותם על פני הודאה בקשיים והצגה של המציאות. הדוגמה הקטנה של השבועות האחרונים היא כמובן פרשת “מק ישו”. “בסיכום עם ראשי הכנסיות, והיות שחוזה ההשאלה של הפסל ‘מק ישו’ מסתיים בימים אלה, היצירה תוסר ותוחזר בהקדם”, כתבה קליש רותם בציוץ בטוויטר. אלא שהתערוכה מסתיימת ב־17 בפברואר, ומן הסתם אם לא היה נוצר המשבר חוזה ההשאלה היה מוארך. אין ספק שהיתה צנזורה, כפי שמעיד הפרגוד בתערוכה עד היום, אבל העובדה ש”חוזה ההשאלה הסתיים” הפכה לספין שעזר לקליש רותם להתמודד עם הביקורת בדבר צנזורה וצוטטה שוב ושוב על ידי עושי דברה. והרי לכם שוב ספין, ושוב מצג שווא שאופף את התודעה.
המשפט הבא בציוץ – “ללא קשר, אנו מאמינים בחופש הביטוי כחלק מאבני היסוד של הדמוקרטיה” – משלים את הספין באופן קלאסי: אמור את ההיפך ממה שעשית והתעקש על כך שכל מי שאומר אחרת רודף אותך. במישור הארצי, לא מזמן עצרה אומה שלמה את נשימתה בהמתנה להודעה דרמטית בשעה 20:00, רק כדי להתבשר שהדרמה המרכזית בחיינו היא אם התאפשר לראש הממשלה בנימין נתניהו להתעמת במהלך חקירותיו עם עדי מדינה או לא. השאר לא מעניין, או כמו שנתניהו אמר לאורנה פרץ מקרית שמונה: “את משעממת אותנו”.
רוצים להישאר מעודכנים?
קו ישר מתוח בין ה”את משעממת אותנו” של נתניהו לבין ההתקוממות של קליש רותם שאומרת “מנסים להפוך אותי לגננת שעסוקה במריבות של ילדים בארגז החול” ומלעיגה “ועכשיו נספור, 1, 2, 3… בואו נראה מי מהילדים קופץ בראש”. אתם מבינים, ילדים? אתם משעממים אותנו, מעצבנים אותנו, מפריעים לנו. ובעיקר, חשוב מכל – מה אתם נדחפים? הרי הנושא הוא אנחנו.
ושוב אנחנו בחדר המראות מהטור ההוא, ושוב אפשר לצטט את פיודור דוסטוייבסקי שאמר “אין דבר קשה מן היושר ואין קל מהחנופה”. ובכל זאת יש הבדלים דקים בין השלטון המוניציפלי הקודם לבין הנוכחי, שמתגלים באמירת הקאלט של קליש רותם לפני כשבועיים: “מה זה תקשורת?”.
ובכן, וזהו אולי ההבדל: הפוליטיקאים של הגוורדיה הקודמת ידעו מה זה תקשורת. ידעו ולא אהבו, בלשון המעטה. הם ידעו שלפחות חלק מהתקשורת אומרת להם שהם לא הנושא וחוצצת בינם לבין בבואתם המושלמת, וניסו להזיז אותה, לבלבל אותה, למרוח אותה. לפעמים הצליחו ולפעמים לא.
קליש רותם שואלת בלעג “מה זאת תקשורת?”. היא כנראה באמת עדיין לא יודעת, כי עוצמת הזעם והתסכול שלה לנוכח השאלות ש”מפריעות לה לעבוד” היא כשל מי שטרם התרגל. התשובה היא אותה תשובה – תקשורת זה מי שיזכיר לציבור שהיא, קליש רותם, איננה הנושא ויפנה את האצבע למבחן התוצאה. במקביל, הבנה אחרת הולכת ומתגבשת בקרב השלטון המוניציפלי החדש, כפי שמעיד הספין של “מק ישו”: ההבנה מה זה פוליטיקאים.
שמואליק גלבהרט
שי אילן, איך פיספסתי אותך עד היום? מאמר מבריק, מסוגנן ובנוי לתלפיות, גם בלי קשר לנושא, קל וחומר עם קשר…מורי המנוח ללשון ותחביר, ד"ר שמחה נהיר ("ודייק") היה מציג אותו לכיתתנו כדוגמה ומופת. אשמח לקבל מייל שלך.
מאיר כהן
משמח לדעת שנותר פה במרחב החיפאי גוף תקשורת לוחם