חיפה היא עיר מעורבת בכל טוב. בעיר היפה שלנו גרים כל סוגי האנשים של מדינת ישראל. אשכנזים וספרדים, חילונים וחרדים, נוצרים ומוסלמים, בהאים וארמנים (וסליחה ממי ששכחתי) – כולם יודעים להסתדר כאן היטב אחד עם השני. אבל לא אתמקד כאן במה שיפה ומהמם בעיר אלא במה שדורש תיקון, והתיקון הנדרש באופן הדחוף ביותר הוא השוויון בהקצאת המשאבים לאוכלוסייה הערבית בעיר.
בעבר, לפני שחרורה של חיפה, היוו הערבים כ־50 אחוז מאוכלוסיית העיר. כיום הם מהווים כ־11 אחוז מהתושבים.
סיור בשכונות שהן ערביות במובהק כמו ואדי ניסנאס, ואדי סאליב וחליסה מבהיר מעל לכל ספק כי השכונות הערביות מקופחות לעומת שכונות יהודיות מבוססות כמו מרכז הכרמל, נוה שאנן ואחוזה. תופעות כמו מצוקת חניה חריפה שגורמת לאנשים להחנות את רכבם על מדרכות, היעדר תחבורה ציבורית יעילה בתוך השכונות שמגבירה את הצורך ברכב, לכלוך, היעדר פיקוח, תחושת חוסר ביטחון ברחוב ועוד גורמות לתחושות מרמור וקיפוח מוצדקות ביותר, וכתוצאה מכך מובילות לחוסר שקט בעיר.
ניתן לראות דוגמה מובהקת לכך עם סלילת כביש אבן גבירול. מה שהיה בעבר שביל עפר צר וזנוח הפך לאוטוסטרדה מודרנית שמפרידה בין ואדי סאליב להדר תחתון. החיפאים קיבלו כביש חדש ומהיר, ותושבי השכונה קיבלו מלכודת מוות. ללא הסברה יעילה, ללא מעברי חצייה וללא רמזורים הפך הכביש לשדה קטל, ורק לאחר המחיר בנפש והאיום באלימות הותקנו אמצעי הבטיחות הנדרשים.
את הקיפוח ואת תחושת המצוקה אוהבים לנצל פוליטיקאים ציניים, ומפלגות ארציות שולחות נציגים קיצוניים שינצלו את הקצאת המשאבים הבלתי שוויונית של העירייה לשכונות הערביות להתססה לאומנית שמנוגדת לרוח האחווה החיפאית. כדאי לציין בהקשר זה שהשכונות הפכו לכר פורה להסתה גזענית של אותם פוליטיקאים – דבר שבא לידי ביטוי בהפגנות אלימות בסביבת סניף חד”ש (במקרה הטוב) וברצח גיא כפרי הי”ד על ידי מוחמד שינאווי (במקרה הרע).
רוצים להישאר מעודכנים?
מכיוון שכל בני האדם שווים, הגיע הזמן לשינוי קיצוני בכל הנוגע לסדרי העדיפויות של עיריית חיפה. יש לסיים את עידן ההתעלמות מהשכונות הערביות ולהיכנס לעידן של שיתוף פעולה, הקצאת משאבים שוויונית וחשיבה מחודשת על עתיד השכונות.
שיתוף פעולה עם מנהיגי הקהילות הערביות (במנותק מהפוליטיקאים הציניים המכוונים לכנסת בלבד) יכול להניב תוצאות מעולות – החל מהגברת תדירות הסיורים המשטרתיים בשכונות החלשות על ידי שוטרים דוברי ערבית (כמו במתחם שוק תלפיות או בחליסה), דרך הקמת חניונים תת קרקעיים בשכונות עם מצוקת חניה חריפה (כמו ברחוב עבאס) ושיפור מאסיבי של התשתיות בשכונות על מנת שאנשים יוכלו לחיות בהן חיי קהילה מלאים, קרוב להורים ולמשפחה, בלי להרגיש שהם צריכים לעזוב לשכונות אחרות רק כדי לשפר את רמת חייהם, ועד לשיפור של שירותי הרווחה והפנאי לתושבים בשכונות הערביות כך שאף ילד לא יצטרך להסתובב ברחוב אלא יקבל את כל צרכיו מהעירייה וממשרדי הממשלה.
במסגרת השיפור הזה יש לשלב גם יזמות טכנולוגית ועסקית, בדומה לחממת ההייטק למגזר הערבי שהקים היזם אראל מרגלית בחיפה. המפתח לחיים משותפים ושוויוניים הוא כסף גדול, בדגש על משרות איכות המשלמות שכר גבוה. אנשים שטרודים בפרנסה משתלמת אינם עוסקים בעיסוקים שליליים.
כולי תקווה כי גורמי קבלת ההחלטות בעיר ובממשלה יחליטו על השינוי בהקצאת המשאבים לטובת האוכלוסייה הערבית בעיר בהקדם האפשרי כי כל יום שעובר רק מעמיק את הפער המיותר. בהחלט אפשר גם אחרת.
הכותב הוא פעיל פוליטי במפלגת העבודה
