נחשון צוק והרב דובי חיון באירוע מרובה משתתפים בפירמידה (צילום: שי אילן)
נחשון צוק והרב דובי חיון באירוע מרובה משתתפים בפירמידה (צילום: שי אילן)

בראש הפירמידה

פורסם בתאריך: 2.2.19 09:49

לפני קצת יותר מ־20 שנה עדיין נהניתי מסטטוס שבו יכולתי לעזוב הכל, לקחת לי חודש ימים ולנסוע לניו יורק. הימים ימי התום של ממשלת נתניהו הראשונה בואכה אהוד ברק, וממקום מגורי בפלורנטין, שכונות כמו ויליאמסבורג בברוקלין והלואר איסט סייד נראו כמו גרסה פוטוריסטית משופרת של ההוויה המקומית. התחושה המדהימה ביותר היתה שלמרות שההתרחשות הניו יורקית מתקיימת בסקאלה אחרת, בכל זאת יש בה מקומיות ודינמיקה של התחדשות. למרות הקוסמופוליטיות, ואולי במובן מסוים בזכותה, ניו יורק נראתה פחות כמו מוזיאון שאליו באים כדי להציג ויותר כמו סטודיו שאליו באים כדי לעבוד וליצור.

באחד משיטוטי הגעתי לצ’לסי, ונזכרתי שסיפרו לי שיש שם מתחם גלריות מעניין של אמנות עכשווית שנקרא DIA Center שכדאי לבקר בו. הלכתי ברחוב עם אורבניות מנהטנית אופיינית לכיוון קצה מערב, ואז הבחנתי שבצד העצים השתולים על המדרכות יש מן גדמי בזלת שהתקשיתי לעמוד על פשרם, אבל ההתכתבות בינם לבין העצים נראתה מעניינת. העצים והגדמים הביאו אותי לקומפלקס הגלריות בפאתי השכונה, במרחק לא רב מנהר ההדסון. צ’לסי אמנם כבר מזמן הפכה למרכז גלריות עולמי, אבל זה לא גרע מהתחושה של העכשוויות והמקומיות. הרחוב כאילו נכנס לתוך המרכז עם התערוכות המרתקות שהיו בו. אחת מהחוויות החזקות היתה העלייה לגג הפתוח של המבנה, שממנו ניתן היה לצפות בנהר ובשכונה התעשייתית לשעבר וברציפי ההדסון.

בקומה התחתונה היתה תערוכה שנראתה צנועה בהתחלה, של אמן שהשתמש במחברת רישומים של ליאונרדו דה וינצ’י שהתגלתה במקרה כבסיס לרישומים משלו. העיון הראשוני האגבי הפך להשתאות ולריגוש אדיר לנוכח העומק והעוצמה של הרישומים, שבאור הקלוש נראו בתחילה צנועים כל כך. זו היתה אחת מהחוויות העוצמתיות ביותר שחוויתי אל מול יצירה אמנותית. את האמן, בעוונותי, לא הכרתי אז. רק אחר כך התברר לי שהצייר, יוזף בויס, הוא אחד מהאמנים החשובים של המחצית השנייה של המאה ה־20. הוא היה גם האחראי לגדמי הבזלת ולעצים שבחוץ.

רגעים כאלה, של איחוד בין מקום לחוויה, שבהם הקונטקסט הוא הטקסט, הם מבחינתי סיבת קיומה של האמנות. בניגוד לאמנות שמוצאת מהקשר של המוזיאונים, זו שכופה את ההקשר שלה ושמציגה קונספטים אד הוק, זוהי אמנות שמשכילה להיות מחוברת למרחב שבו היא מתקיימת. היא חיה ומעניקה חיים.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

רגע דומה לחוויית הביקור ב־DIA Center חוויתי לא מזמן כשביקרתי במרפסת הגג של פירמידה – המרכז לאמנות עכשווית, שידע עליות ומורדות ב־25 השנים האחרונות ושבשנה האחרונה היתה לו עדנה. המראה של המפרץ מהגג לעבר הקריות, כשהסביבה החיפאית ניבטת אליך בחתך גיאולוגי ממש ומאחוריך חלל תערוכה עם מסר נוקב, הוא בעל עוצמה שאין שנייה לה. אין, למיטב הבנתי הצנועה, מוסד אמנות כזה היום בכל הארץ. יש מוזיאונים עם תערוכות מתחלפות, ויש גלריות, בעיקר בתל אביב, שמייצגות אמנים מצוינים. אבל קומפלקס בסדר גודל כזה, שמשלב מרכז יצירה עם חללי תצוגה ושקשור באופן אורגני כל כך למקום שבו הוא מתקיים, אני לא מכיר.

הקונטקסט האמור לא חף מבעיות: פירמידה נמצאת על קו התפר בין ואדי סאליב לבין הדר, והגישה אליה היא דרך רחוב אבן גבירול. פירוש הדבר הוא שהיא ממוקמת על ציר שהפך לכביש מהיר והוא לא נוח להגעה בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי. אבל לפי החזון של החיבור העתידי בין הדר לעיר התחתית, פירמידה נמצאת במקום האסטרטגי ביותר, וחשוב מכך – מבחינת ההיסטוריה העירונית היא ממוקמת בלב הקונפליקטים ההיסטוריים של העיר. במובן מסוים, פירמידה היא מעין סטונהנדג’ חיפאי. היא המקום שבו עוברים קווי האנרגיה הנסתרים של העיר – בין מסגד אל־אסתקלאל לארד אל־יהוד, בין שוק תלפיות לחורבות ואדי סאליב, בין שאריות המלחמות לשאריות המרד החברתי.

מי שהשכילה להבין את העוצמה של המקום ושל המקומיות שלו היא האוצרת גליה בר אור, שבדרך כלל נהוג להציג אותה כמי שהפכה את המשכן לאמנות בעין חרוד למוזיאון משגשג, אבל למעשה ההישגים שלה הם הרבה יותר משמעותיים. היא אחראית להצגתה של קריאה אלטרנטיבית להיסטוריה האמנותית הישראלית ולחשיפת עבודותיהם של אמנים חשובים שלא היו חלק מהזרם המרכזי. היא גם הצדיקה, בזמן קצר יחסית, את הציפיות. בפעולותיה בשנה האחרונה היא המחישה את יכולתה לחבר את פירמידה למרחב ולספר באמצעותה את הסיפור שלו.

פירמידה היא על כן אוצר שאחרי כל התהפוכות שעבר עדיין ניתן לאחוז בו, ואסור לשמוט אותו, ובר אור היא נכס שאסור לאבד ושמתאים לפירמידה ולייחודיותה.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

5 תגובות
  1. ניר

    למה אתה לא מתייחס לעובדה שהאוצרת בר אור מונתה ללא מכרז? בגוף ציבורי כמו עיריית חיפה מדובר בהליך לא חוקי.

  2. לסגור את הפירמידה

    המקורביזם חגג בפירמידה על כספי הציבור.
    כואב להם שהחגיגה נגמרת ועכשיו יצטרכו לקיים מבחני קבלה ועדיפות לתושבי העיר.
    זה שימש יותר מדי אנשים שנהנו מהמקום בלי לתת כלום לעיר הזאת.
    התרומה התרבותית של המוסד הזה לא קיימת בכלל. את ארוע רציף הפירמידה הסוו בתור "בתים מבפנים חיפה"
    כדי שאנשים יגיעו ורובם באו לאתרים עצמם ולא לגלריה ההזויה הזו. כמי שכן בא לשם היו מיצבים הזויים, אמנות סוג ד'
    ואמנים שכל קשר בינם לבין חיפה לא קיים.
    את המקום הזה צריך לסגור ולתת אותו לאומנים בחיפה בתשלום סמלי בתור חללי עבודה וסטודיו
    יש מאות אמנים שישמחו לשלם כמה מאות שקלים לחודש ולקבל חדר לעבוד בו

  3. האם מנסים לייצר מוזיאון ערבי?

    דב חיון כבר הצהיר שהוא רוצה אפרטהייד-תרבותי שייקרא "מוזיאון ערבי" – כנראה יורשו להיכנס ולעבוד בו רק ערבים? לא ברור.
    הם מחפשים לזה מקום אז הנה מצאו את הפירמידה. לדעתי הם מנסים לפנות אותו כדי לייצר שם מעוז ערבי עבור חזבאללה-חד"ש של זעתרא ושות'

  4. חיפאית

    גלית בר אור היא פנסיונרית, מעל גיל 60. אם כבר מחדשים ומשקמים – לא הגיע הזמן להביא אוצרת צעירה ועדכנית???

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר