באמצע שנות ה־80 התחילה בארץ נהירה למסגרות קבוצתיות שזכו לשם הקבוצתי “כתות”. בשם הכולל היתה חוסר הוגנות מסוימת משום שהכותרת לא הבדילה בין קבוצות שבודדו את חבריהן לחלוטין מהעולם, לקחו את רכושם וגרמו להם להאמין ברעיונות אזוטריים מסוכנים, לבין קבוצות לשיפור אישי שסתם מכרו מנטרות חצי אפויות וגרמו לאנשים להוציא קצת יותר כסף ממה שהתכוונו. בעוונותי, כמתבגר ואחר כך כמבוגר צעיר נהיתי גם אני אחרי הטרנד ועשיתי כמה סדנאות כמו I Am, ג’ויספרינג ואת סדנת הפורום, ובאופן כללי קשרתי את עצמי לחבורה הגדולה למדי של המאמינים בטכניקות לטרנספורמציה אישית בדרכי אינסטנט.
עם השנים הרפתה ממני האחיזה של התפישות שהסדנאות הללו מכרו, אבל אני זוכר היטב כמה עקרונות מכוננים בתרבות של מי שחברים בקבוצות כאלה. נדמה לי שהבולטת ביותר היא מרכזיותה של אישיות – ראש הכת, הגורו, המייסד. ב־I Am היה זה פט גרוב – דרום אפריקאי שמנמן וחייכן בגיל העמידה עם חיבה אין סופית לגסויות רוח, לעתים מבודחות ולעתים תוקפניות. סדנה טובה היתה סדנה שהוא עצמו הוביל. אף אחד משליחיו לא הגיע למעלתו. ידענו משמועות מה הוא אוהב לאכול, ידענו שהוא משוגע על טיולים ארוכים ברגל, נצרנו כל פנייה אישית שלו, וההיררכיה בקרב המתנדבים הרבים לסייע בסדנאות היתה קשורה הדוקות למידת הקרבה אליו.
גרוב כמובן שלל כל התייחסות של הערצה כלפיו – מה שרק העצים את יוקרתו בעינינו. יכולנו לראות בו מעין משיח, אבל כלפי חוץ, כלפי המבקרים הרבים של התופעה וכלפי חברים ובני משפחה שניסינו לעניין בהצטרפות לסדנאות, יכולנו להסביר ארוכות כמה הוא עצמו זניח ורק אנחנו, טובתנו והתפתחותנו האישית נמצאים במוקד העשייה (שכמובן שווה 3,000 שקל לסדנה של שלושה ימים, אבל מה זה לעומת היכולת לגלות את המקור הפנימי של החיוניות והיצירה ולהיפרד מכל המחסומים בדרך להצלחה ועוד כמה שקרים כלשהם?). על ורנר ארהרדט, מקבילו המפורסם של גרוב מהפורום (האסט, במקור), נעשו כמה סרטים תיעודיים, אם מישהו מעוניין להעמיק.
עיקרון נוסף בתרבות הכיתתית הוא החשאיות. ב־I Am ביקשו מאיתנו להתחייב לא לגלות את תכני הסדנה משני טעמים – פרטיותם של המשתתפים והסכנה שאם נגלה כיצד התהליכים מתרחשים נהרוס למשתתפים פוטנציאליים את החוויה. מה שיפה הוא ששני עקרונות אלה הם כמובן תקפים. עורכי הסדנה לא חייבים לדבר על סיבות אחרות לחשאיות, כמו העובדה שגילוי העקרונות והתכנים חושף אותם לביקורת וגורם להתפוגגות ההילה סביב המחשבה שיש משהו שהם יודעים שאחרים אינם יודעים. קצת בדומה לאותם רוקחים מתחזים בעלי עגלות שנדדו מעיירה לעיירה בארצות הברית של המאה ה־19 והבטיחו תרופה לכל מדאוב בלי שום ידע רפואי ממשי.
רוצים להישאר מעודכנים?
החשאיות היא קלף בעל עוצמה, שגם יוצר תחושת פריבילגיה למי שזוכה לטעום ממה שהיא מסתירה. מרכיב ה”אנחנו והם” שאופייני לכתות מעורר אולי יותר הדים מכל השאר בגלל הפגיעה במשפחות ובקשרי ידידות בין חברי כתות לבין מי שהם משאירים מאחוריהם. אחרים פשוט לא מבינים אותך, מפגינים סגירות וצרות אופקים, סתם מתנכלים מתוך דעה קדומה, או במקרה הרע נמצאים תחת שליטת רוחות טפילות של חייזרים שהתפזרו בעולם דרך הרי געש. כמעט בכל המקרים של כתות מסומנת התקשורת כאויב. עיתונאי שיפרסם תחקיר על התנהלות של ארגון מעין זה ולא יהפוך בעצמו למאמין אלא ישמור על הפוזיציה הביקורתית שלו, לא יוכל לעולם להבין לעומק את המטרות ואת התהליכים של הכת, ולכן כל מה שהוא יכול לעשות זה להזיק.
הצורך בהשתייכות לכתות, בדומה לחזרה המונית בתשובה, קורה בשלבי מעבר, בעתות מצוקה, בנקודות של כמיהה לשינוי. כמו המהפכות הגדולות בהיסטוריה, כאשר הגורמים הנורמטיביים לא יכולים למצוא מענה לצרכים של המונים והאידיאולוגיות הישנות מאבדות תוקף, יש נהירה פתאומית למי שמבטיחים משמעות חדשה. כך זה היה בתום תקופת ההיפים בארצות הברית כשנרמסו הפרחים, האהבה והמרדנות, וכך זה היה בארץ כשהאידיאולוגיות הלאומיות כבר לא הספיקו כדי לעמוד במרכז ההוויה. אלה היו הרקע לפריחת הסדנאות האמורות.
גם חיפה חווה תקופה משברית כזאת בשנים האחרונות עם התעוררות ההכרה בכך שהשלטון המרכזי רואה במרחב שבו אנו חיים חצר אחורית ועם צמיחת ההבנה שיכול להיות הרבה יותר טוב אבל הטוב הזה נמנע מאיתנו על ידי גורמים בעלי עוצמה כמו משרדי הממשלה והטייקונים. אלא שהפתרון הכיתתי הוא שקרני. אין דוגמה טובה יותר מאשר זו המופיעה במקורותינו הקדומים, במשל יותם, שבו הולכים העצים למשוח עליהם מלך, וכל עצי הפרי מסרבים כי הם מבכרים את המשך התנובה על פני הכבוד הריק. מי שמסכים לבסוף הוא השיח הקוצני, האטד. המשל מסתיים בפסוק: “אם באמת אתם מושחים אותי למלך עליכם, בואו חסו בצלי. ואם אין – תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון”.
