עגינתה בשבוע שעבר של ספינת התיור הגדולה ביותר שפקדה אי פעם את חופי ארצנו בנמל חיפה לא נעלמה מדיווחיהם המרוגשים של כתבי החדשות הצפוניים. מצוידים בצוותי צילום ובעיניים בורקות ערכו הכתבים סיור מודרך ברחבי ספינת הענק, הציגו את פארה ואת מתקניה, והזכירו את התרומה האדירה לתיירות שצפויה ספינה שכזו ודומות לה להרעיף על העיר.
אלא שבפועל היא לא תורמת לתיירות כמעט דבר. הנתונים הרשמיים שמפרסמת התאחדות בתי המלון מלמדים זאת מדי חודש בחודשו, וגם כאן, בטור זה, תמונת המצב העגומה בתיירות הנכנסת לעיר נסקרת ומבוקרת אחת לכמה שבועות. ספינות התיירים המרשימות הללו, על אלפי נוסעיהן, לא רואות בחיפה אלא תחנת עגינה סתמית, אחת מני רבות בין נמלי הים שלאורך מסלול ההפלגה. זו תחנת עצירה בעיקר לצוות ולספינה – לתדלוק, למילוי מאגרים של מזון, מים וציוד מתכלה, לתחזוקת המנועים ומכשירי ההפעלה, ולניקוי החרטום, הדפנות והירכתיים.
והנוסעים עצמם? להם מוקצבות בדרך כלל 24–48 שעות בין עגינה להרמת העוגן מחדש. מה עושים בפרק זמן אפסי זה? נוסעים לאן שהכי חשוב לראות והכי מהר להגיע ולחזור – ירושלים, תל אביב ואולי נצרת, קיסריה או עכו. לא חיפה. חיפה לא מעניינת.
אבל מדוע לא, בעצם? אם מוקצבות לתייר המזדמן 24 שעות לתור את המקום – ממילא לא זמן מספיק כדי לסייר בירושלים – מדוע הוא לא יבחר לרדת אל החוף, לטייל בעיר המארחת וליהנות מיופיה ומאתריה?
חיפה מעולם לא ידעה לנסח כהלכה את מערכת יחסי הגומלין שלה עם הנמל – לא עם הפעילות הכלכלית שלו ולא עם זו התיירותית. ספינות ענק עמוסות נוסעים שעוגנות כאן כבר עשרות שנים אינן מעלות ואינן מורידות דבר בעיני המקומיים. אנו לא חשים בהן, לא רואים אותן, לא שומעים אותן.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואת זה יכול לחוש כמעט מיד כל תייר שיורד מהסיפון אל החוף ועובר בטרמינל. כשהוא יוצא מהנמל, מה רואות עיניו? כביש רחב, דו סיטרי, ארוך וסואן, שמחסן קמחים ענק ובלתי אטרקטיבי ותחנת רכבת נמצאים בצדו האחד, ומבנים נמוכים, ישנים וחסרי חן מצויים בצדו השני. זהו רחוב העצמאות של העיר התחתית – שער הכניסה לעיר מן הים.
הנוסעים שיורדים רגלית מהספינות בנאפולי, במרסיי ובברצלונה שוזפים את עיניהם בשדרות ארוכות, רחבות ותוססות ובהן שלל בתי קפה, מסעדות, חנויות, קניונים, מוזיאונים וטיילות נעימות. איפה חיפה ואיפה מרסיי? איפה שדרות העצמאות ואיפה שדרות לה רמבלה?
תוכנית חזית הים של חיפה היא תוכנית יפה וטובה, אך גם אם תצא אל הפועל בזמן סביר (מה שלא נראה כרגע), לא מתחם הבילויים הנמלי הזה הוא שישיב את חיפה אל הים. העיר התחתית כולה – שער הכניסה הימי אל העיר – חייבת לעבור שינוי מהפכני מן היסוד. היא עצמה חייבת להתחבר אל הים ולהתחיל לנשום את הבריזה ואת המלח ולהביט בשחפים. מוזיאונים עירוניים צריכים לרדת אל העיר התחתית, ואם יש בכלל צורך במרכזי קניות נוספים – שם בדיוק צריך להיפתח אחד כזה. בתי קפה, מסעדות, חנויות אופנה ומזכרות וספרים, דוכני אוכל רחוב ודוכני תכשיטים זולים – זהו מקומם.
וכל זאת צריך להיות ברחוב הנמל – הרחוב הראשון שאליו מגיעים הנוסעים שיוצאים מהנמל. את זה הם צריכים לראות. אלה הם פניה של העיר המארחת.
אילו התיירים יחזו ברחוב עירוני חי, שוקק ומעורר חושים הם יעדיפו להעביר כאן, בחיפה, את היממה היחידה שלהם בארץ ולא ימהרו להסתלק לירושלים או לתל אביב. העיר תיהנה סוף סוף מאורחיה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
