אין מקרה מבחן טוב יותר להדגים את העובדה שהבחירות הארציות הן בסך הכל פסאדה מאשר פרשת עובדי הכרמלית. לכאורה, התמונה ביחס לכרמלית היתה אמורה להיות שונה לחלוטין: שלטון מוניציפלי שנתמך על ידי מפלגת העבודה (לייבור כאילו), עם קואליציה עירונית שכוללת את חד”ש (המפלגה הקומוניסטית כאילו) ואת מר”צ (המפלגה הסוציאל דמוקרטית כאילו) מקיימת משא ומתן על הסכם שכר קיבוצי עם 14 עובדים שמפעילים כלי תחבורה תת קרקעי. זה היה אמור להיות פשוט, לא? הזכות להתקלח בתום העבודה? תמורה ליום מחלה כאשר אתה אשכרה חולה? עירייה כזאת היתה צריכה לבנות לעובדים היקרים האלה ספא על כך שהם מקריבים את ימיהם ואת בריאותם במנהרה הלחה והמעופשת.
אבל לא. באופן פנטסטי ברמת המופרכות הבלתי נתפשת שלו חבר השלטון המוניציפלי (הקודם, נכון) למשרד האוצר כדי לנהל מול עובדי הכרמלית מלחמת דוד בגוליית. עכשיו יש את גוליית הקטן – חברת הכרמלית שהיא חברה בת של העירייה שמחזיקה בידו של גוליית הבינוני, שהוא לצורך העניין שלטונו של יונה יהב שסירב לחתום על הסכמים קיבוציים עם עובדי התאגידים העירוניים. הגוליית הזה גרר למלחמה את הגוליית הגדול עם הנבוט – משרד האוצר והממונה על השכר – כדי שיחבוט כבר ברועה האדמוני הקטן כך שיוריד את הראש וישתוק.
ואז, אחרי חילופי השלטון המוניציפלי האחרונים, נולד כאן גוליית חדש ומעניין, מעין גוליית פוסט מודרני, המורכב מרשות מקומית עם פנים הומניות, אשר מפקיד על הכרמלית דירקטוריון שרוצה לעזור, ובמסדרונותיו מסתובבים מומחים למאבקי עובדים, והנה מסתבר שדווקא הוא לא מרפה מידו של האוצר, שממשיך בסרבנותו העיקשת לחתום עם העובדים על הסכם השכר, שמונה שנים אחרי תחילת המשא ומתן.
רוצים להישאר מעודכנים?
אלא אם קרה משהו שלא פורסם, הרי שבתור מחכים שם עוד כמה וכמה גורמים: האם עובדות הניקיון עברו להעסקה ישירה? האם עובדי המוזיאונים יכולים לומר שהם יצאו מחושך לאור? ככלל, לא נראה שמסתמנת מהפכה תעסוקתית בעירייה. והנה, גם זכות השביתה הופכת בתהליך בלתי ברור לאמצעי לא לגיטימי, ואותה עירייה שמורכבת מאבירי ומאבירות זכויות עובדים נודעים פונה לבית הדין לעבודה בבקשה להוציא צו מניעה נגד העיצומים שעליהם הכריזו העובדים.
מי שלא רואה את האירוניה במהלך הזה כנראה התרגל כבר לכך שכאשר נותנים את המושכות בידיהם של לוחמים מהוללים לזכויות עובדים הם הופכים להיות מעסיקים קטנוניים לכל דבר. לא ברור מדוע האוצר הפך לגורם מכריע כל כך בסוגיית הסכם השכר של עובדי הכרמלית. הטענה שלעירייה אין משקל בהסכם בינה לבין עובדיה שלה היא מוזרה ומחשידה, במיוחד כאשר מדובר בדרישות פעוטות כל כך אחרי משא ומתן שנמשך שנים ארוכות.
למרבה המזל, בית הדין לענייני עבודה ראה ככל הנראה את מצוקתם של העובדים וסירב לפסוק לטובת העירייה וחברת הכרמלית בבקשה להוציא צו מניעה. זו אמנם פסיקה בעניין סעד ולא בנושא המהותי של הסכם השכר, אבל ניתן לראות בכך אמירה – כמו שהצעדים הארגוניים של העובדים הם מידתיים (כפי שקבע בית המשפט) כך גם הדרישות שלהם במסגרת ההסכם הן מידתיות (ולמיטב הכרתי צנועות שבצנועות).
כך שלראות את התמונה כאילו מצד אחד ניצב משרד האוצר הרשע שעל פיו יישק דבר ומולו חברת הכרמלית והעירייה שרוצות אבל לא יכולות – פשוט אינו מתקבל על הדעת. וזאת במיוחד לנוכח התדמית שראש העיר עינת קליש רותם יצרה לעצמה כמי שכאשר היא רוצה היא מוכנה לצאת למלחמה בגופים הארציים ובמשרדי הממשלה. אז הנה מלחמה קטנה, חשובה וראויה: 14 עובדים, הסכם שכר קטן, צדק תעסוקתי באיחור גדול, ושאלה שעוד לא התבררה – מי פה גוליית?
