בשיח הער לגבי הבחירות לכנסת העסיקה את הפרשנים בראש ובראשונה הסוגיה של עמדת הפוליטיקאים והציבור לגבי הנושאים הביטחוניים והמדיניים. “הציבור זז ימינה” היא הטענה הרווחת ביותר לגבי מערך הכוחות הפוליטיים שנוצר ברמה המפלגתית והגושית. זהו ההסבר הנפוץ להצטמקות של מפלגת העבודה, למאבק ההישרדות של מר”צ ולתפיחה של גוש המרכז הנצי. ברוח הפסח אפשר לומר שהריבון, לדעת הציבור, צריך בעיקר להיות עסוק בפסוק “והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו”, ופחות מפריע לו שממררים את חייו בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.
מי שמתפלא על הידלדלות השורות בקרב השמאל לכאורה, שהוביל בראשית העשור מחאה חברתית מוצלחת לכאורה, שוכח באיזו מהירות נטמעו ראשי המחאה הזו בפוליטיקה המפלגתית ובאיזו שמחה הם מסרו את המפתחות של העגלה החברתית למבקשי נפשה כמו יאיר לפיד. למעשה, אפשר לומר שהמהלך שהתחיל בשנת 2011 מקבל את מלוא משמעותו עכשיו, כאשר בלב העשייה הפוליטית תפח גוש פוליטי גדול ומאוחד המייצג את מעמד הביניים. ומה רוצה הגוש הזה? שיעזבו אותו בשקט, בעיקר. את השוליים שלו מסמנות היום יותר מכל תנועות כמו זהות, שלפני כמה שנים המסר האנטי חברתי שלהן נשמע ביזארי, אבל היום, אף אם הוא לא הפך לכוח פוליטי משמעותי, הוא צובע את השיח. הליברטריאניות נחלה את מקומה של הסולידריות החברתית.
אפשר להבין את זה. תחושת הכישלון של מי שניסו להוביל אג’נדה חברתית, גם אם למראית עין, מובילה באופן טבעי להרגשה שהריבון הוא פרעה המכביד את לבו, לא ניתן להשפעה, לא נגיש, ועל כן לפחות שלא יתערב. בהקשר המקומי – ברצותו הוא סולל כבישים ומסילות, ברצותו מקים נמלים וברצותו מרחיב מפעלים, והכל על הראש שלנו, בלי לשאול אותנו.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל חשוב לומר שהסנטימנט הזה הוא מתעתע. שאל אותי חבר, תומך ימין, שהיה מרוצה למדי מתוצאות הבחירות, אם באופן כללי טוב לי בחיי. כארגומנט פוליטי זו כמובן שאלה מכשילה. גם בתנאים גרועים יותר מאלה, מעטים הם האנשים שיגידו שרע להם, וגם זה רק בנסיבות של משבר, כך שכמובן שהתשובה האוטומטית כמעט היא שלא, ומכאן שיש להיות מרוצים מההתנהלות הפוליטית. אבל מי ששואל שאלה כזאת לא חושב שלגיטימי לראות למשל באיכות הסביבה סיבה להגיד שאני לא מרוצה מחיי. זה לא עניין פרטי ועל כן לא אמור להשפיע.
אז להלן רשימה של דברים שגורמים לי לכך שהתשובה לשאלה אם אני מרוצה מחיי היא “ככה ככה”: מצב איכות הסביבה הוא בכי רע, וזה מפריע לי. מידת השוויון בין האזרחים בתוך ישראל – מיעוטים, נשים, מזרחים, להט”בים – אל מול גברים אשכנזים סטרייטים היא בכי רע, וזה פוגע בי. מידת הערבות שמגלה המדינה כלפי תושביה, במיוחד במצבי מצוקה כמו אבטלה, מחלה וזקנה, הולכת ומצטמצמת, וזה מכעיס ומפחיד אותי. העובדה שפאשיזם לא שולח אף אחד לכלא אבל מאבק על זכויות אדם כן, מטריפה אותי. העובדה שאני תלוי במכונית כי התחבורה הציבורית במדינה היא פארסה מעכירה את רוחי. העובדה שיש אנשים שיכולים לנצל את היתרון המולד שלהם בהיותם בעלי משאבים ולהשיג יתרון על אנשים אחרים, מוכשרים לא פחות, מחרפנת אותי. העובדה שהתרבות בארץ נמסרת לידיים גסות ופופוליסטיות מכרסמת באחת מהנישות האחרונות שעוד איכשהו יש בה מבחינתי קצת לחלוחית. העובדה שהתשובה שלי לשאלה אם אני מרוצה מחיי היא “ככה ככה” היא אך ורק תוצאה של כך שאני אופטימיסט חסר תקנה.
התשובה לשאלה הזאת, אם כן, מבחינתי, לא יכולה להיות התגדרות בדל”ת אמותי תוך בחינה של מצב האוברדראפט – כן או לא. סולידריות חברתית היא לא מעשה התנדבות חסר אגו. הפוליטיקה הארצית אכן לא נותנת לזה מענה, והסיכוי היחיד להשפיע איכשהו על איכות החיים שלנו במובן הרחב היא דרך הפלטפורמה המקומית. לכן אסור לאפשר לאפתיה לגבי תוצאות הבחירות לכנסת לחלחל גם לקרבות על המרחב המקומי – בהקשרים של איכות סביבה, רווחה, שוויון ומאבק על תקציבים לחינוך, לבריאות ולתשתיות – כך שנשלחת מכאן ברכת חג שמח לחברי מועצת העיר, בתקווה שתנוחו היטב ותמלאו את המצברים המדולדלים.
