ישראלים באושוויץ (צילום: אי.פי)
ישראלים באושוויץ (צילום: אי.פי)

בין קורבנות להתקרבנות

פורסם בתאריך: 27.4.19 21:15

אז מה שלא כמו האמרה המפורסמת על חגי ישראל – “ניסו להרוג אותנו. לא הצליחו, בואו נאכל” – חג הפסח שחגגנו השבוע הוא דווקא לא חג שמציין קורבנות אלא את סיום פרק העבדות ואת היציאה ממנה לחירות. אך מאז יציאת מצרים ועד לימים אלה ממש נראה כי העם היהודי בכלל וזה היושב בציון בפרט מפגין חיבה יתרה וכנראה בלתי נשלטת לתחושת הקורבנות והנרדפות.

בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אין כל ויכוח או מחלוקת סביב העובדה שהיהודים היו הקורבנות המוחלטים של הצורר הנאצי וכי כל ניצול ששרד את התופת התמודד עד יום מותו עם הצלקות האדירות והבלתי ניתנות למחיקה שנצרבו בנפשו ובגופו. טראומת השואה של הדור הראשון עברה באופן טבעי גם אל בני ובנות הדור השני – רבים מהם ילידי הארץ או שעלו אליה בגיל צעיר מאוד – אשר ינקו אותה ואת תסמיניה מיום היוולדם. גם רבים מבני ומבנות הדור השלישי, שהם כבר ילידי הארץ, נושאים עמם את הטראומה אף שגדלו בסביבה תומכת ואוהבת ולא ידעו מעולם מחסור או מצוקה. הרגלים יומיומיים קטנים, כמו מקרר שנשמר תמיד מלא או אגירה אובססיבית של חפצים לאו דווקא נחוצים או שקיות ניילון, עשויים להיות תסמינים התנהגותיים שמקורם בטראומת שואה של הדור השלישי.

אבל קיים הבדל תהומי בין תסמינים המאפיינים את הפרט לבין תסמינים המאפיינים את החברה כולה. הפרט יכול לשאת עמו בנפשו את טראומת השואה שינק בביתו, אך לקולקטיב אין טראומה כזאת. מרבית הישראלים ורוב יהודי העולם לא גדלו בבית של ניצולים. לא ניצולי שואה, לא ניצולי רדיפות ולא ניצולי פרעות. ובכל זאת, הקולקטיב היהודי בכלל והישראלי בפרט אימץ מימים ימימה את תסמיני הרדיפה והקורבנות שאפיינו את הניצולים, אף שיש לנו מדינה עצמאית, חזקה, לוחמת ומשגשגת.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

את תסביך השואה הלאומי שלנו – כעם, כמדינה וכחברה – אי אפשר כאמור להסביר בטראומת ילדות. סוציולוגים וחוקרי חברה יודעים אולי לתת בתסביך הזה סימנים ולחקור את מקורו הנפשי הקולקטיבי, אבל ההסבר שלו, לדעתי, הוא די פשוט: הפער התהומי בין הדימוי העצמי הקולקטיבי לבין תחושת הביטחון העצמי.

מדינת ישראל היא פלא שממשיך להדהים את עצמו ואת העולם שוב ושוב. תוך שנים ספורות הוקמו מאפס דמוקרטיה מופתית, צבא מפואר וחברה פטריוטית וגאה. הטכנולוגיה הישראלית מובילה את העולם בתחומים רבים, החקלאות הישראלית היא שם דבר, וכך גם הרפואה והמדע (רק החודש שוגרה חללית ישראלית ראשונה אל החלל והיתה כפסע מנחיתה מושלמת על הירח). כל ההישגים הללו לא היו מושגים ללא דימוי עצמי גבוה שמגביר את המוטיבציה של הישראלים וגורם להם להניח מראש כי הם מסוגלים לכל.

מנגד, אנו נושאים כקולקטיב על כתפינו ובמוחנו משקל עצום של קורבנות סדרתית, שהממסד מלעיט אותנו בה באמצעות מערכות החינוך והסוציאליזציה מאז היינו פעוטות ועד בכלל. כמעט כל חגי ישראל מספרים סיפור של רדיפת עמנו. אימפריות ומעצמות, מקומיות ורחוקות, רדפו והיגלו אותנו, המירו את דתנו והשמידו את אבותינו. הרי רק בסדר פסח האחרון שיננו היטב כי “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”.

כבוגר בית הספר הריאלי זכור לי היטב הפער הבלתי נתפש שבין החזה המנופח מגאווה על הישגי המדינה לבין דוקטרינת העם לבדד ישכון שרווחה בבית בירם. פלא אפוא שביטחוננו העצמי נמצא על הקרשים? אנחנו מסוגלים להמון אבל מפחדים פחד מוות. אנחנו מפחדים לא רק מהאויב שבחוץ אלא בעיקר מהאויב שבפנים – מהטראומות, מהטעויות ומהמחשבות שלנו. אנחנו העם היחיד ביקום שפחדיו עולים על חלומותיו. אסור להיכנע לפחד. טראומות אינן דרך חיים. פחד מייצר קורבנות. תקווה מייצרת חיים.

הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל

אולי יעניין אותך גם

תגובות

תגובה אחת
  1. אא

    דברי רפש. ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם. עליה לזכור ולהזכיר את השואה כל הזמן ובמיוחד ביום השואה. השמאל צריך להפסיק להשתמש בהטייה של נאצי.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר