קשישה מחפשת אוכל (צילום: אליהו הרשקוביץ)
קשישה מחפשת אוכל (צילום: אליהו הרשקוביץ)

האינסטרומנטליזציה של השואה

פורסם בתאריך: 2.5.19 10:30

בשנים האחרונות נצבע העיסוק בשואה בצבע שונה במקצת מכפי שהיה נהוג בעשורים הקודמים. הטקס העכשווי כולל את איתורו של קשיש ערירי, הצגה קצרה של סיפור חייו והתמקדות במצוקתו הכלכלית. “לא ייתכן שנפקיר את ניצולי השואה לעת זקנה”, זועקים עיתונאים, פעילים חברתיים, ראשי עמותות ופוליטיקאים לצד הקשיש/ה המוטל/ת בכורסה מתפרקת מכוסה בשמיכה מרופטת, כאילו שעד עתה מישהו טרח לטפח את שארית הפליטה ורק לעת זקנה היא נשכחה.

אופן העיסוק הזה בשואה אינו חדש. האינסטרומנטליזציה של האירוע המפלצתי ביותר בתולדות האנושות התחילה כבר בעת התרחשותו ולבשה צורות שונות. מקובל לומר, ויש בכך הרבה טעם, שהדבר עצמו היה כל כך מחריד ומציף שלא הותיר אפשרות להתמודדות רגשית, חברתית ולאומית נורמלית. בתום מלחמת העולם השנייה התקשה היישוב בארץ להתמודד עם עומק הטראומה של מי שנותר באירופה. חיים ויצמן, נשיאה הראשון של ישראל, כינה את יהדות אירופה “אבק אדם” כבר בשנת 1937. המונחים “סבונים” ו”גחלייץ” הודבקו לניצולי השואה שעלו לארץ רצוצים, ואת סיפור קורותיהם היישוב לא כל כך רצה לשמוע. העדויות הקשות סתרו את התפישה העצמית של הצבר העשוי ללא חת. רק כעבור 20 שנה, בזמן משפט אייכמן, התחיל העיכול האיטי של הזוועה לאשורה.

לעומת זאת, השימוש בשואה כהצדקה כלפי פנים וכלפי העולם לעצם קיומה של המדינה, להוויה המיליטנטית שלה, לצורך שלה בנשקי על, לחובה של העולם לחזק אותה כלכלית וכיוצא בזה, מבלי להתווכח אם הארגומנט הזה מוצדק או לא, היה נוכח כבר מקום המדינה. כלפי פנים האינסטרומנטליזציה הזו גם שימשה כאמצעי העדפה כלפי אוכלוסיית היהודים מאירופה על פני היהודים מארצות האסלאם. מי שעסק בעבר באופן סאטירי לא מעט בשימוש בשואה ככלי היתה החמישייה הקאמרית, וזכור במיוחד המערכון שבו מבקש פעיל של הסוכנות היהודית מהמזניק הגרמני שייתן לאצן הישראלי המרושל בתחרות בין לאומית יתרון של כמה שניות, ומצדיק זאת באמירה “האבנט דה ג’ואיש פיפל סאפרד אינף?”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

מה שלעומת זאת לא היה, ונותר כשל עמוק בתולדות המדינה, הוא עבודה ממשית של טיפול, טיפוח וניסיון, לפחות, לריפוי פצעי השואה בקרב מי שעברו אותה. כספי הפיצויים שלא הועברו ישירות לניצולים דרך רנטות חודשיות נלקחו על ידי המדינה. תרבותם ושפתם של הניצולים הוכרזו כגלותיות ולא רצויות. גם בעשורים האחרונים, למשל כאשר הנסיעות לפולין הפכו לתחליף לאתוס תנועות הנוער ולפטריוטיות הישנה, הניצולים עצמם, מצוקותיהם וחוויותיהם נשארו מחוץ לתמונה.

כעת כאמור מעבירים את הניצולים בסך מול המצלמות במין היזכרות פלאית בסיפורי חייהם, תוך גילויי חמלה לעוני ולבדידות שהם חווים. זה אמנם לא גרם למדינה להקצות את הכסף הנחוץ כדי לשפר את מצבם, אבל ההתגייסות החברתית והפוליטית מכבסת קצת את המצפון. גם זו כאמור אינסטרומנטליזציה: בכנסת הקודמת לא הועלו קצבאות הנכים וקצבאות הזקנה, אבל היי – חנכנו מוזיאון, ביקרנו בבית אבות והושטנו יד אוהבת, תרמנו לעמותה והמתקנו מעט את הגלולה למעטים שנותרו.

אז זהו שלא. בתהליך שאף אחד מאיתנו לא למד עדיין איך לעצור, אנשים הופכים לקשישים כל העת. המצוקה החברתית אינה ייחודית לניצולי שואה, ובחירתם כאוכלוסיית יעד, גם אם מישהו יחליט בסופו של דבר לשפר באמת את תנאי חייהם, לא פוטרת אותנו מאחריות חברתית למצב הזקנים. אחרי הבחירות האחרונות, שבהן זכתה לפופולריות מסוימת רשימה שהציעה לבטל לחלוטין את הביטוח הלאומי ואת קופות החולים, צריך להדגיש שהאחריות החברתית של המדינה צריכה לחול על כל אזרחיה, ובפרט על נכים, על חולים ועל אוכלוסיות מוחלשות בצד הקשישים. התמודדות עם מצוקת שורדי השואה היא דבר חשוב כשלעצמו, אבל אם היא נעשית רק כדי להשתחרר מרגשי האשמה, היא גורמת יותר נזק מתועלת.

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר