מהיום (שישי) ועד יום שני מתקיים בסינמטק החיפאי פסטיבל סרטי הפועלים ה־12. לכבוד 1 במאי ולרגל הפסטיבל, הנה כמה נקודות בוערות ביחס לסטטוס העכשווי של העבודה המאורגנת: בעוד שהשנים האחרונות היו טובות לעבודה המאורגנת בישראל, מערכת הבחירות לכנסת ה־21 היתה בסימן תגובת נגד ושינוי מגמה – התקפה אלימה של הימין הכלכלי-פוליטי על העבודה המאורגנת בכלל, ונגד זכות השביתה של ועדים בשירות הציבורי בפרט.
מאמצע שנות ה־80, עת הושת על ישראל מודל כלכלי ניאו-ליברלי, עבר מעמד העובדים הישראלי תהליך מואץ של “הגמשה”, שהביטוי המרכזי שלו היה ירידה חדה בשיעור העובדים המאוגדים, בכיסוי של ההסכמים הקיבוציים ובאיכותם. תהליך הפיכתו של מעמד העובדים הישראלי ממעמד מאוגד ומוגן יחסית למעמד פגיע הגיע לשיאו סביב שנת 2011, כששיעור החברים בארגוני העובדים היציגים עמד על כרבע מהשכירים, ורק כשליש מהם היו מכוסים בהסכם קיבוצי.
בשנת 2008 חל שינוי במגמה. לראשונה זעיר בורגנים, צעירים ומשכילים החלו להתאגד כדי לנסות ולבלום את השחיקה המתמשכת בשכרם ובתנאי העסקתם. בני המעמד הפגיע איגדו מחדש את מקומות העבודה שלהם לפי יחידות מיקוח מפעליות ויצרו גל התאגדויות גדול שמחזיק מאות אלפי עובדים. שיעור השכירים המאורגנים בישראל עלה, והוא עמד בשנת 2016 על 27.4 אחוז. התאגדותם של כ־200,000 עובדים מאז 2008 היא לא פחות ממהפכה חברתית.
תנופת ההתאגדות נתרמה בראש ובראשונה מהקמתו בשנת 2007 של ארגון כוח לעובדים – ארגון צעיר ודמוקרטי, שהתאים למתארגנים החדשים כמו כפפה ליד ונתן תנופה ופלטפורמה להתארגנויות פורצות במקומות עבודה חדשים. המשבר בכלכלה הקפיטליסטית שהחל בשנת 2008 דחף עובדים שסבלו מצעדי “התייעלות” ו”הגברת התחרותיות” למצוא מזור למצבם. בשנת 2009 הצליחה ההסתדרות להביא לתיקונים בחוק הסכמים קיבוציים המטילים חובה על המעסיק לנהל משא ומתן עם ארגון עובדים יציג בהתארגנות ראשונית, וכמו כן תוקן החוק כך שבית הדין לעבודה יוכל לפסוק נזק ופיצויים בגין פגיעה של המעסיק בחופש ההתארגנות. בשנת 2010 הקימה ההסתדרות את האגף להתאגדות עובדים, כדי להיענות למשימה חדשה מבחינתה – איגוד עובדים צעירים בענפים לא מאוגדים. המחאה החברתית של 2011 העניקה לגיטימציה לכפירה בהפרטה והשיבה רוח גבית בהתארגנותם של עובדי תעשייה ושירותים חברתיים מופרטים. בהקשר זה ראויים לציון מאבקם של הרופאים המתמחים, העובדים הסוציאליים ועובדי חיפה כימיקלים צפון שסימלו את רוח התקופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מגמה זו התרחבה תחת מנהיגותו של יו”ר ההסתדרות לשעבר אבי ניסנקורן, אשר מתוקף הברית שכרת עם שר האוצר משה כחלון הצליח להרחיב את הישגי העבודה המאורגנת גם על מי שאינם מאוגדים ישירות בהסתדרות. ההסתדרות פעלה כוועד של העובדים המוחלשים במשק – העלאת שכר מינימום ב־23 אחוז בשלוש שנים, פנסיית חובה, הגדלת ההפרשות לפנסיה, הגדלת ימי החופשה, העסקה ישירה והסכם בטיחות בענף הבנייה, וכל זאת תוך עלייה בתעסוקה וירידה באבטלה.
בבתי המדרש של הימין הכלכלי-פוליטי ניסו למצוא דרך לבלום מגמה עממית זו. מה עושים? מקצינים, תוקפים ומחלישים. במצעי הבחירות של מפלגות הימין הופיעו בבת אחת סעיפים שנועדו להגביל את זכות ההתארגנות והשביתה. תוצאות הבחירות חיזקו מגמות אלה – מעמדו של ישראל כץ הפועל להפרטת התחבורה הציבורית התחזק, הברית כחלון-ניסקורן התפרקה והסקטור הציבורי בישראל עומד בפתחו של משא ומתן על חידושם של ההסכמים הקיבוציים כשהוא בעמדה נחותה ומותקף.
כדי להילחם נגד הפרטת השירות הציבורי ועל הזכות להתארגן ולשבות, על המחנה הסוציאל-דמוקרטי לנתב את כל התסכול והכוח הארגוני שיש לו להקמת ברית רחבה שתיאבק בתוכנית לפגוע בבסיס הכוח העממי האחרון שעוד נותר לו – האיגוד המקצועי וועדי העובדים. 1 במאי השנה הוא הזדמנות לחזור לקריאת הקרב – פועלי כל העולם, התאחדו!
הכותב הוא מנהל התוכנית למנהיגות עובדים של המכללה החברתית כלכלית ומפיק שותף של הפסטיבל לסרטי פועלים בסינמטק
