אמא שלי גדלה בהדר. כמו רוב הדור שלה, היא לא נשארה שם אחרי נישואיה. אני נולדתי כבר בנוה שאנן, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי מתבגר ברוממה-פאתי ורדיה. הקשר להדר נמשך עד לשלב מסוים, ואז ניתק. אחרי שסבתא נפטרה לא היתה סיבה יותר לעבור בעיקול של רחוב בצלאל או לרדת עם אופניים לשוק תלפיות. הבתים, שכבר אז היו ישנים ומתפוררים, נמחו מזיכרוני עד לאחרונה, כשחזרתי לעיר והתחלתי לגור פה, בין שכונת הרצליה לבית הקרנות.
בשבוע שעבר יצאתי לרוץ ומצאתי את עצמי עובר מול הבית הישן של סבתא. אפור קצת יותר, מתפורר, אבל לראשונה, אחרי כריתת עצי הפיקוס, מצאתי בו יופי מרהיב. קווים עגולים ומרפסות וחצר שמאפשרת אירועים קהילתיים וגינה שמזמינה מפגש ושכונה בטעם של פעם.
את אמא שלי זה לא ממש מעניין. מבחינת הדור הבוגר של חיפה, הדר היא העבר, זיכרונות של ילדות בשנות ה־60 בחיפה המנומנמת ושל כביסה מתייבשת, וטראומות השואה של הדור הראשון. קולנוע רון כבר לא פועל. מה יש לחפש שם?
המטען הרגשי הזה, הזיכרונות והבנייה המרשימה הם האוצר של חיפה. אל תאמינו לי. תבדקו עם כל סוכן נדל”ן, תשאלו כל מפיק של פסטיבל עירוני. כל אירוע שנסוב סביב ההיסטוריה של העיר, הבנייה או העיצובים הביא לכאן אלפי מבקרים, תיירים ומשקיעים מתל אביב בשנים האחרונות. אבל חיפאים? מעט מאוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
מעבר לבושה זו כבר בעיה של ממש כי בשנתיים האחרונות השיח בחיפה נסוב סביב מימוש הפוטנציאל הבלתי נדלה של העיר. התכבדנו בראש עיר ברוח הזו ובקהילות צעירות ומתפתחות, אך דור ההורים שלנו נעדר מהשיח ומסתגר בכרמל המנותק, בבתים החדשים, המנוכרים ועתירי המרפסות בהשראת תמ”א 38. הדיון על “איך עושים עיר” לא חורג מרמת הטוקבקים, ולכל היותר מתנהל בין כמה מתכנני ערים בטכניון.
בסוף השבוע של 18-16 במאי ייערך בחיפה פסטיבל הליכות ג’יין. השנה יציג הפסטיבל מספר שיא של הליכות עירוניות – 39 – יותר מאשר בכל עיר אחרת בארץ. מצהרי יום חמישי ועד למוצאי שבת מדריכים, אמנים, מרצים ופעילים בשכונות יספרו את סיפורה של העיר, ישירו את השיר של המרפסות ויהללו את שבחם של המרכזים המסחריים הישנים. מקרית חיים, משער העלייה, מרמות רמז ומשקמונה – כל סיור טומן בחובו התמודדות עם היסטוריה, עם טראומות הגירה ועם זיכרונות ילדות, שלכם או של מוביל הסיור.
אני מזמין את החיפאים לגדוש את הסיורים, להניח לרגע את המשקעים ולסוב ברחובות חיפה כאילו זו עיר זרה. נהלו איתנו את הדיון הזה ברחובות ועל המדרכות. בואו להפוך את הפסטיבל לשיחה עירונית על עתיד העיר. ואם כבר עתיד – אנחנו רוצים לראות את הדור הצעיר מצטרף. מורי תיכונים ממגמות העיצוב, האזרחות וההיסטוריה – איפה אתם? אין מורה טוב יותר לעיצוב מאשר גרסטל, אין שיעור אזרחות טוב יותר מאשר הסיור בעין הים ואין היסטורי יותר מביקור בשקמונה. הדרך להשאיר את הדור הצעיר בחיפה עוברת דרך יצירת זהות וגאווה עירוניות.
הכותב הוא תושב שכונת הדר
א.א.חיפה.תגובות רופסות , אלוהים ישמרני
מה קורה . מדוע עינת קלוש. רוצה לפרק את אגף חת"ר, חינוך,תרבות ורווחה.כם ככה חסר עובדים ברווחה. אני מכירה מקרוב שכל העובדים – עובדים סוציאלים.חסר עובדים. הם עובדים -שה מאוד מספר התיקים לכל העובדים עו"סים .לעיתים לא מספיקים לאכול ארוחת עשר.מצב נורא.עומס יתר . בתי ספר לא בנו עוד בתי ספר. מספר האוכלוסיה גדל.היה צריך לבנות כיתות ובתי ספר.כמה נורא שלא עשו כלום
דני דין
הדר היתה פנינה והפכה לבצה .נעים היה לגור בהדר לבלות בה ולערוך קניות ברחובות הרצל והחלוץ.עכשיו קשה לעבור בה בשעות הלילה.כל מי שיכול בורח ממנה.
בת גלימית
פעם בחודש אני לוקחת אוטובוס להדר ועושה את הסידורים והקניות שלי שם. אין כמו להסתובב ברחוב (במקום בקניון הממוזג) ולקנות בחנות (במקום ברשת גדולה) ולהשאיר את האוטו בבית. ממליצה בחום.