בשבוע שעבר פרש כאן פעיל מפלגת העבודה דוד מגן את משנתו המאוד לא מנומקת בדבר הצורך בנציגות חיפאית ברשות המחוקקת תחת הכותרת “נציג חיפאי לחיפה”. לכאורה ניתן היה לפתח דיון רציני על המשמעויות של ההשתייכות הגיאוגרפית של נציגים מבין 120 חברי פרלמנט במדינה שנהוגה בה שיטת בחירות יחסית-ארצית, וכיצד ניתן במבנה שלטוני כזה לקדם אינטרסים אזוריים של אזרחים. אך קשה לפנות אל תוכן הטור של מגן מבלי לשים לב להתעלמות המופגנת שלו מעצם קיומו של יו”ר הרשימה השלישית בגודלה בכנסת – ח”כ איימן עודה. כפי שביקר את השר משה כחלון יכול היה מגן למנות את הסיבות שבעיניו עודה אינו משרת אינטרסים חיפאיים. עודה שימש בעבר חבר מועצת העיר והוא מעורה היטב בפוליטיקה העירונית, כך שיש מקום לדון מה והאם מצופה ממנו כתושב העיר במסגרת התפקיד שהוא ממלא. אבל כאמור, עודה אפילו לא מוזכר במאמר, כמו גם שכאשר מגן סוקר את רשימת חברי הכנסת מהעבר הוא משמיט ממנה את עיסאם מח’ול ואת תופיק טובי. אתם מזהים כאן מכנה משותף?
אשקר אם אומר שאני מוכה תדהמה מכך שאותו מגן – שיצא למסע צלב להפסקת המימון של תיאטרון אלמידאן ושקרא לתושבי העיר להשתתף בהתנגדות להפגנה במרכז הכרמל שבה זעקו משתתפים לעבר המפגינים “מוות לערבים” ו”מוות לשמאלנים” שאותם הם פצעו באבנים ובבקבוקים – גם מתעלם כעת מערבים ולא מעלה על דעתו שמי מהם ייצג את האינטרסים העירוניים המשותפים לכולם.
היה ניתן לבטל את הדברים בטענה שמדובר במקרה פרטני של חבר מפלגת העבודה שאינו מייצג את רוח התנועה. אלא שלמרבה הצער יש קו מחבר בין הדברים הללו לבין המגמה ההולכת המחריפה במפלגת העבודה של טיפוח מסרים גזעניים כאסטרטגיה כושלת להתרומם אלקטורלית. בהרמת כוסית בסניף מפלגת העבודה באשקלון בפסח בשנה שעברה אמר יו”ר המפלגה יצחק הרצוג לפעיליו: “עלינו להפסיק לתת תחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים”. התבטאות זו הכתה גלים, כאילו נשכח לגמרי שבמערכת הבחירות הפיצה העבודה סרטון שבו העידו על הרצוג כי הוא מכיר את מה שכונה “המנטליות הערבית” ושהוא ראה אותם מאחורי ומעבר לכוונת.
הניסיון הנואל להידמות למפלגת השלטון כדי להחליפה משמש קרקע פורייה לגזענים דוגמת מגן להתבלט במפלגה. אנו עתה עשויים לראות מועמדים לראשות המפלגה מנסים למשוך את אותו זרם לאומני בעבודה במעשי ראווה צעקניים נוסח ההתפרעויות המביכות של ח”כ איציק שמולי במליאת הכנסת.
מפלגת העבודה מנסה כבר שנים ארוכות וללא הצלחה לגייס רוב שלטוני אך ורק בקרב הציבור היהודי. בכך הם זנחו את דרכו של יצחק רבין המנוח אשר יצר הסכם היסטורי עם חד”ש ומד”ע שתמכו בממשלתו לאחר הסכם אוסלו ב־1993. אימוץ הגישה האנטי דמוקרטית, שלפיה ממשלה חייבת להיות נתמכת על ידי יהודים בלבד, מייצרת בשטח משקפיים גזעניים כמו אלו של מגן: כאלה שלא רואים בהם ערבים כלל.
אולי זו גם הסיבה שרבים כל כך מהמחנה הציוני נעדרו בשבוע שעבר מדיון הפגרה המיוחד ומההצבעה על אישור הצעת החוק הממשלתית להחמרת האכיפה על תכנון ובנייה המכונה “חוק קמיניץ”. החוק החדש, שצפוי לסלול את הדרך לעוד הריסות בתים נפשעות ושכל כולו נועד כדי להתעלל בציבור הערבי, לא עורר מוטיבציה גבוהה אצל חברי הכנסת של העבודה להתייצב להצבעה.
חיפה לא יכולה להרשות לעצמה להיראות כמו פניה ההולכות ומתגזענות של מפלגת העבודה, ועליה להקיא מתוכה זרמים עכורים של הדרה. חיפה צריכה להיות כזו שתשמש מודל לראשי האופוזיציה לבניית אלטרנטיבה שתחליף את השלטון בישראל. אלטרנטיבה שבה ערבי יכול לייצג יהודי.
הכותב הוא במאי תיאטרון
