חה"כ איימן עודה (צילום: אילן אסייג)
חה"כ איימן עודה (צילום: אילן אסייג)

שתי דקות ו-33 שניות של שפיות

פורסם בתאריך: 1.6.19 22:54

150 מילים, שתי דקות ו־33 שניות. זה כל מה שהיה נחוץ ליו”ר חד”ש, חבר הכנסת החיפאי איימן עודה, כדי לומר את מה שהיה מצופה מכל מנהיג בר דעת לומר. אני מקשיב לדבריו של עודה בהפגנת האופוזיציה ממוצאי שבת האחרון, בזמן שבני בן ה־8 ג’וליאן יושב בבית עם חברו (היהודי) שלומד איתו לא רחוק מביתו של עודה בכבביר, בבית הספר הדו לשוני של יד ביד. אני מקשיב לנאום כאשר הילדים מאזינים מהצד.

“אבא, זה איימן, נכון?”, שואל ג’וליאן. “כן”, אני מהנהן. חברו של ג’וליאן, תוך שהוא מתעלם מהמבטא הכבד של עודה, אומר: “לא, זה בני גנץ”. ג’וליאן מסביר: “לא, לא. זה עודה. זה כמו גנץ, אבל של הערבים”.

בניגוד למורכבות ולקושי שלי לראות מנהיג פלסטיני עומד על במה הנושאת את הכיתוב “חומת מגן” שלפניו מתנוססים דגלי ישראל המסתירים באופן אירוני את המילה “לדמוקרטיה”, רגע אחרי נאום הרמטכ”ל לשעבר שמתגאה בהריסת בתיהם של פלסטינים בעזה תוך שהוא מפעיל “נומרטור חיסולים”, עבור ג’וליאן וחברו זה כל כך פשוט. ניסיתי להסביר להם את גודלו של רגע זה, שבעיני מכתיר את עודה כמנהיג אמיתי ולא כסתם עוד פרלמנטר, אחד מ־120. מנהיג שמוכן, כנגד ביקורת קשה מבית ומחוץ, להושיט יד לשותפות יהודית-ערבית, תוך שהוא מנסח את המשוואה המכוננת “אנחנו לבד לא יכולים, אבל בלעדינו זה בלתי אפשרי”. אבל ג’וליאן וחברו בשלהם. עבורם לשמוע ערבי שמדבר בעברית מול קהל זה סתם עוד רגע קטן, פשוט, טבעי וחסר ייחודיות. ג’וליאן אומר לי: “אבא, רגע, רגע, רגע. לא הבנתי – למי הוא בכלל מתכוון כשהוא אומר ‘אנחנו’?”.

הירשמו עכשיו לקבלת עדכונים על הנושאים שמעניינים אתכם

בניגוד לאלרגיה מהשפה הערבית ולשיקולי הכדאיות או חוסר הכדאיות האלקטורלית של חברי מפלגת כחול לבן, אשר התרעמו על עצם נאומו של עודה בהפגנה, עבור ג’וליאן וחברו, היעדר שותפות ערבית -יהודית היא בכלל לא אופציה. הם לא מבינים מי זה אנחנו ומי זה הם. השוויון והשלום שעודה מדבר עליהם הם מובנים מאליהם מבחינתם. השיקול של מי ראשון ומי שני, או אם מדברים בערבית או בעברית, בכלל לא קיים. הם פשוט מדברים.

אני מביט בילדים ומתבונן לרגע במציאות שבה אנו חיים, שומע שוב את נאומו של עודה בהפגנה ונזכר גם בנאום הבכורה שלו בכנסת: “השנה היא 2025. תוכנית העשור למלחמה בגזענות ובאי השוויון נשאה פרי. מאות אלפי מועסקים ערבים חדשים השתלבו בשוק הפרטי, בהייטק ובשירות הציבורי. הפערים החברתיים בין האזרחים הערבים ליהודים הצטמצמו פלאים, והכלכלה משגשגת לטובת כל התושבים. היהודים לומדים ערבית, הערבים שוקדים על העברית”. ואני שואל את עצמי האם עודה הוזה? האם הוא בכלל תולדה של בועה אסקפיסטית חיפאית שבגרסה המשופרת שלה חיים בני ג’וליאן ו־120 חבריו לספסל הלימודים? או שמא אלה ניצנים של שינוי בסדר היום שלנו, וסוף סוף אנחנו רואים את האור בקצה המנהרה?

אני מזמין את כולכם להקדיש שתי דקות ו־33 שניות מחייכם לשמוע את 150 המילים של עודה ולחשוב על ילדינו. מגיעה להם מציאות שפויה יותר. מגיעים להם עוד איימן עודים, יהודים וערבים.

הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן

אולי יעניין אותך גם

תגובות

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר