שבוע אחרי שמציינים בזה אחר זה את עיד אל־פיטר ואת חג שבועות, בית הגפן מגיש לנו זן אחר של "החג של החגים". פסטיבל "ימי תרבות ערבית" שמתקיים בסוף שבוע זה מזמין אותנו לשלושה ימים מבטיחים של קולנוע, מוזיקה, תיאטרון ואמנות פלסטית, וגם אירועי שיח, סדנאות וסיורים. זהו אחד מרגעי השיא של תהליך שצוות בית הגפן מוביל זה כעשור. המוסד העירוני שאמון על קידום החיים המשותפים בעיר מביא אל המרחב הציבורי חגיגה של תרבות פלסטינית תוססת ואיכותית, ובכך נותנת קריאת כיוון לעיר שאנו יכולים וצריכים לחיות בה – כזו המבטאת בגאון את שלל הזהויות של תושביה ונותנת ביטוי לכל הרבדים המורכבים של מורשתה.
בתוך מציאות חיינו הסבוכה, יצירת מרחב ביטוי חופשי ומכבד לתרבות פלסטינית איננה מלאכה פשוטה כלל. ברירת המחדל של הממסד התרבותי בישראל היא עמדה פטרונית, שלכל היותר מנצלת משאב של כישרון כדי להעניק בידור לתרבות השלטת המשמרת את עליונותה. לעתים קרובות הדרישה לא לאתגר את הנרטיב הציוני-ישראלי גוררת הצבת גבולות שמגבילה במקרה הטוב את היצירה להיות נטולת קונטקסט לאומי, ולרוב אפילו מצמצמת אותה לכדי עיסוק בפולקלור בלבד. כך, במשך שנים, מתן במה לתרבות ערבית בעיר עוררה בקרב פלסטינים רבים סלידה משום שההקשר שלה היווה למעשה עלה תאנה למחיקה ההולכת ונמשכת של זהותם. משבר האמון שנוצר הוא עמוק כל כך, עד שהנתיב הקל והמובן מאליו הוא זה של היפרדות מוחלטת. אך אם תמשיך ותפרח העשייה התרבותית העשירה של תושבי העיר הערבים אך ורק ביקום מקביל, שחשוב שימשיך להיות איתן, אין כל תקווה להרחיב את מעגל התושבים החיפאים שרואים בה חלק מהלוקאל-פטריוטיות שלהם – השייכות לעיר שמקדמת תרבות נגד אל מול ההדרה והגזענות.
רוצים להישאר מעודכנים?
סממן ההיכר הבולט של יחסי השליטה הדורסניים האלה במופע המקומי שלהם הוא במשפט השגור והשקרי שלפיו ״חיפה היוותה מאז ומתמיד מופת של דו קיום״. אין להקל ראש במשמעות הפוגענית של היגד כזה, אשר מעלים בהבל פה את החוויה המכוננת של תושבי העיר הערבים. שום ויכוח נרטיבי לא ישנה את העובדה ההיסטורית שבאפריל 1948 פחתה האוכלוסייה הפלסטינית בעיר מ־70,000 אל מתחת ל־4,000 נפש, ואין איש סבור שמדובר בתוצאה של הפגנת יחסים מופתיים של דו קיום. למעשה, הרצון להימנע מעיסוק בכל נושא המעורר קונפליקט משרת את ציבור הרוב וכופה על המיעוט הערבי של העיר לסייע בטיהור עברו.
בבית הגפן מבינים כבר זמן רב שכך לא ניתן לקדם חיים משותפים, שהתנאי להם הוא יצירת מרחב שוויוני. בשנים האחרונות הם מקיימים עוד ועוד תערוכות, אירועים ומופעים המכוונים בדיוק לשליחות של בניית אמון של התושבים הפלסטינים של העיר, בכך שיש מי שמכיר בכך שהם לא רק זכאים לקבל תמורה בשירותים על כספי המסים שהם משלמים. פסטיבל "ימי תרבות ערבית" בסימן תרבות פלסטינית לא רק מאפשר לפלסטינים חופש ביטוי, אלא משדר בקול ברור כי טובתה של העיר טמונה גם בהמשך טיפוחה של תרבות ששורשיה הם מקומיים.
וכך, הערב יגיעו מיטב האמנים של התרבות הפלסטינית הצעירה, בני הדור השלישי לנכבה, אל כיכר אל־חמרה, זו שבמפות כיום מכונה כיכר פריז, ויאמרו בגאון ״אנחנו כאן״. ובשבת יתקיים סיור ברחובות ואדי סאליב, שיזמיה האלימים מנסים כעת לכנותה ״סאלי ואלי״ כדי להציע חזון אחר. תושבי חיפה היהודים והערבים, אשר חפצים לראות ימים של צדק ושוויון, לא רק ייהנו משורה של הופעות מעולות ואירועים מרתקים, אלא יפגינו יחד ברצונם לומר שזו העיר שלנו ואנו גאים בה ובכל תושביה.
הכותב הוא במאי תיאטרון ופעיל פוליטי
