“גם כן העירייה עכשיו עם המינהלת הזאת”, קבלתי באוזני העורך, “עכשיו אני אצטרך לכתוב על זה בטור שלי ואין לי כבר כוח להידרש לכל גחמה של השלטון העירוני”. הערה לעצמי: מרוב איבה לתקשורת, כמעט כל הנוכחות של השלטון הנוכחי בזירה הציבורית נראית כמו הודעה לתקשורת – ממשבר מתנ”ס לישיבה מיוחדת להכרזה דרמטית על ייסוד מנגנון חדש – הכל דרמה. ואני, מה ביקשתי לעת קיץ ולחות? קצת נורמליות – מסיבת סיום בבית ספר, מצעד גאווה כהלכתו, איזה ערב עם משקאות אניס בשוק תלפיות. אבל לא, חייבים לתקוע לי מינהלת.
“אתה ממש לא חייב, אתה יודע? אתה יכול מדי פעם להניח לאקטואליה”, אמר לי העורך, “לכתוב על משהו תרבותי או חברתי, זה בסופו של דבר התחום שלך”. נו, אמרתי לעצמי, גם לו נמאס ממאבקי צדק זעופים. צודק, אחרי הכל, עוד מעט יולי. לכולם חם.
“אז על מה?”, נקשתי על מצחי. נשמע הד עמום שנדמה שהצלחתי לזהות בו את המילה “תזמורת”. בדרך כלל כשאומרים לי “תרבות”, זו האסוציאציה הראשונה שלי. סטריאוטיפי, הגמוני, נבוב – כל התארים האלה הם נכונים, אבל אני לא מצליח להשתחרר מהתפישה שלפיה עיר תרבותית היא עיר שיש לה תזמורת ראויה לשמה עם רפרטואר מעניין, עם מנצח שיש לו מה להגיד, עם סולנים טובים ועם אורחים מרתקים.
ולמיטב ידיעתי, חיפה לא ניחנה בתזמורת כזו, לפחות זו היתה התרשמותי עד שבדקתי את המצב לאשורו. למיטב זכרוני, הסימפונית חיפה דורגה נמוך מאוד ברשימת התזמורות הישראליות. מה שזכרתי מהשנים האחרונות הוא רפרטואר קלאסי-קל, מלא בלהיטים משמימים, בדגש על אופרטות ואופרות קלילות, עם ניהול אמנותי חפיפניקי. פרובינציאליות בשיאה, כאשר מה שאמור לכאורה להיות ההיילייט הוא שמדי פעם מגיע איזה מנצח כוכב מסין. אפשר כבר היה לראות בדמיון את הקונצרט הפתוח של התזמורת בניצוחו של הסיני במרחבי המכולות של הנמל החדש והסיני, עם זיקוקי די נור שגם הם – אם ניזכר בשיעורי ההיסטוריה – הובאו על ידי מרקו פולו מסין.
רוצים להישאר מעודכנים?
חמוש ברשמים אלה ישבתי לבדוק מה מכינה לנו התזמורת הסימפונית חיפה לשנה הקרובה. מה רבה היתה תדהמתי/אכזבתי/שמחתי לגלות שראשית, הנוכחות הסינית נעלמה מחוברת הרפרטואר השנתית ואת מקומו של הבוס משנגחאי ממלא רועי אופנהיים. אמנם מצוין שהוא רק ממלא מקום המנהל האמנותי, אבל כל עוד יש לכך ביטוי ברפרטואר עצמו, זה מספיק טוב בשבילי.
שנית, עיון ברשימת הקונצרטים של הסדרה העיקרית, שנקראת עדיין (כמה נדוש) “הסדרה הקלאסית”, מעורר, בניגוד לצפוי, כמה וכמה הנהוני הערכה. קונצרט הפתיחה עם הקונצ’רטו לכינור מס’ 1 של שוסטוקוביץ’ ותמונות בתערוכה בעיבוד התזמורתי – בהחלט הייתי הולך. הקונצרט השני בסדרה הוא לא פחות מעניין – הסימפונית מס’ 7 של מאהלר. בקונצרט השלישי כבר מצפה לנו ביצוע בימתי מלא של דון ג’ובאני של מוצרט (כמה שאפתני), והקונצרט הרביעי בסדרה, שכולל את הקונצ’רטו מס’ 3 לפסנתר של בטהובן בביצוע של אלכסנדר קורסנטיה, נפתח בביצוע בכורה של יצירה של יוסף ברדנשווילי. ממש מעניין, בלי שום ציניות.
אמנם אי אפשר להגיד שהרפרטואר של התזמורת נהיה הרפתקני או חדשני, בהחלט לא כפי שכתוב שהוא “חושף יצירות מופת פחות מוכרות כמו הקונצ’רטי לכינור של שוסטקוביץ’ ופרוקופייב” שהן מוכרות היטב בערך כבר 90-80 שנה, אבל נניח להתקרצצות. עונה בהחלט מעניינת, עם כמה גלישות לפופוליזם, אבל בהחלט סוג של ניסיון לתקן את הרושם של השנים האחרונות, להתרומם מעל לבינוניות ולהתחיל להתעסק בתרבות במקום בבידור.
אוקיי, עד כאן שבחים, ומכאן נמשיך כרגיל ברטינות ובקיטורים: ראשית, חרף המאמצים של התזמורת, כפי שנדמה, להפוך לגוף ראוי להתייחסות מבחינה מוזיקלית, עדיין אין לה אפילו אתר אינטרנט משלה. כדי למצוא את התוכנייה הייתי צריך לנבור באתר של אתו”ס, וגם שם זה לא היה טריוויאלי. מבחינת החברה העירונית שעוסקת בתרבות, המוזיקה, המחול והקולנוע – הכל בגדר “סדרות” תחת כיפת הברזל שלה. אין פרובינציאלי מזה. זו לא סתם ביקורת טכנית אלא עניין מהותי. התזמורת החיפאית נתפשת על ידי העיר כסעיף, כאופציה, כעוד לשונית באתר של חברה עירונית. הקיום שלה הוא טנטטיבי, המדיניות משתנה משנה לשנה ואין לה את העוצמה להתנהל באופן אוטונומי.
כך לא נוצרת תרבות, כך מייצרים בקושי תדמית. לתשומת לב מינהלת חיפה 2030.
