אני לא חובב תיאוריות קונספירציה ומעולם לא האמנתי בקיומה של ממשלת רשע נסתרת שמחליטה במפורש על אג’נדה, עם פרוטוקולים והכל, ומיישמת אותה אחר כך כתוכנית סדורה. אבל מעקב אחרי המהלכים סביב הדרישה לפינוי מיכל האמוניה חושף מציאות שלכאורה לא שונה בהרבה מזו שמתקיימת בה קנוניה מסוג מסוים ומטריד מאוד, שבמקרה הזה נוגעת לאמוניה, אבל את המבנה שלה ניתן לראות בעוד פרשות שעל סדר היום (מתווה הגז ופרשת תאגיד השידור הציבורי הן דוגמאות טובות).
אחד מהדברים המטרידים ביותר נעוץ דווקא בעובדה שראשיתה של הפרשה ברגע אופטימי במציאות המשפטית-פוליטית, בהחלטה תקדימית של בית המשפט להעמיד את האינטרסים של הציבור לפני אלה של התעשייה. מקדם האופטימיות במקרה הזה היה גבוה במיוחד, כמעט לא ייאמן – אחרי שמשרדי הממשלה גררו רגליים במשך שנים בעניין פינוי המיכל הורה בית המשפט על צעדים מעשיים לביצועו, כולל לוח זמנים ואיסור על הכנסת אוניית אמוניה למפרץ.
בתחילה שידרו משרד הכלכלה והמשרד להגנת הסביבה פאניקה, כנראה בגלל ההלם שגרמה להם שלילת זכותם למשוך את ההליכים עוד שנים רבות במסרים סותרים כפי שמתבקש מתוך האינטרס של חיפה כימיקלים. הם שיגרו קריאות מצוקה והתריעו על פגיעה בביטחון המדינה ובתעסוקה. אפילו ראש הממשלה התערב נגד הסגירה. אחר כך, כמעט בבת אחת, הם התעשתו וחישבו מסלול מחדש, ופתאום נעלמה התנגדות המדינה לפינוי המיכל, פתאום הוא לא נחוץ ביטחונית והפרקליטות מציגה את זה כעמדה רשמית.
בתנאים כאלה, כאשר בית המשפט והמדינה מיישרים קו, לרגע נראה כאילו הולך להתחולל שינוי, ושוב ציבור המיואשים מתמלא תקווה. ימות המשיח ממש. ריקון המיכל מתחיל בפועל, ואפילו חיפה כימיקלים מצהירה שהיא תמלא אחר הוראות בית המשפט ואומרת בחצי פה שהיא מודעת לכך שימיו של מיכל האמוניה הגיעו לקצם.
אלא שמנגנוני התיקון וההגנה של מבנה הכוח על עצמו הם מתוחכמים לאין שיעור מכל מה שהשפה המשפטית או העיתונאית יודעים לנסח במלל מפורש. הנה מתחילים כל מיני הליכים כמו “בקשה לערעור” ו”עיכוב ביצוע”, שהם לכאורה עניינים פרוצדורליים אבל מדובר למעשה תחילת הקץ.
לקריסה של החלטה לטובת הציבור יש אנטומיה מעניינת. זה מתחיל בפסיקה של שופט שבאמת רק מעכבת את ביצוע פעולת הריקון עד לדיון נוסף, בפורום גדול יותר, שנקבע למועד קרוב מאוד. בדיון הבא צולבים שופטי בית המשפט העליון, שומרי הסף האולטימטיביים, את הפרקליט המייצג את המדינה על הסתירות לכאורה בעמדתה. “אין סתירות”, הוא אומר, וחוזר הרבה פעמים על המשפט “למען הסר ספק”, ובמקביל מסביר למה אפשר וצריך להכניס אוניית אמוניה למרות ההתרעות החמורות של אנשי מדע. המספרים לא מסתכמים, העמדות לא מתיישבות, השופטים גוערים ואפילו מוציאים החלטה שלכאורה נוגדת את האינטרס של חיפה כימיקלים. “איך הכניס להם השופט”, שוב אומרים האופטימיים.
אבל הממשלה כבר נסוגה. החוליה הזו התרופפה. המשרד להגנת הסביבה הוא שמבקש את הכנסת האונייה. ישיבת הקבינט שעוסקת במיכל הופכת את ההחלטות על פיהן. יש מי שנותרים עם האופטימיות, נאחזים בקש. מה שנשאר זה השופטים, המתרס האחרון.
בדיון הבא בבית המשפט קורס גם המתרס הזה. אותם שופטים שצלבו את נציג המדינה נסוגים ומאפשרים הכנסת אוניית אמוניה “כנראה באופן חד פעמי”. ההיגיון “מתרחב” כך שהוא מכיל כעת סתירות, ובסופו של דבר ניתן האור הירוק להליך המסוכן. כולם קיבלו את שלהם: הציבור מנה של אופטימיות ואחר כך את הסיכה המתבקשת בבלון, וחיפה כימיקלים את היד המושטת של בני בריתה הטבעיים – האליטה הפוליטית והמשפטית. נשמע כמו קונספירציה?
הכותב הוא עורך החדשות של עיתון “כלבו”
