התמונות מציפות ורודפות מכל עבר – תמונות מההפגנה, תמונות מהלוויה, תמונות מסוכת האבלים. יש בהן כאב נורא, יש בהן זעם ויש בהן גם משהו שההכרה שלי מסרבת לעכל. לא יכול להיות שהאדם שניבט אלי מהתמונות האלה בפנים מוכות צער, בעיניים כמעט עצומות, הוא אותו אדם שפגשתי כמעט יום יום בשניים שבהן בנו הקטן, אחיו של סלומון טקה, היה עם בתי בגן. יום יום היינו נוסעים ביחד באוטובוס, אני עם בתי והוא עם בנו, מחייכים זה לזה, מנסים לקשור שיחה עילגת. הוא תמיד לבבי, שקט, עדין כל כך עם בנו, אדיב כלפינו. אפשר היה לראות בקלות עד כמה הוא מלא אהבה כלפי הילד. ממש נושא אותו על כפיים.
רוב התקשורת היתה לא מילולית – עולה חדש וגם קצת כבד שמיעה, אבל קורן. מהסוג שמצית בך חיבה מיידית, גם בלי צורך בדיבור. גם בנו הקטן, אח של סלומון, כמו אבא – ילד עדין, מתוק ושקט. קשרנו איזשהו קשר בנסיעות האלה. גם מאז שהילדים עזבו את הגן אנחנו מחליפים שלום וכמה מילים מהוססות בכל פעם שאנחנו נפגשים באוטובוס או ברחוב.
ואז התמונה הזאת שמעיפה אותך למחוז של טירוף. אין דרך לגשר בין האיש הזה לבין ההתרחשות הנוראה שנכפתה עליו. זה נראה כל כך חריג, זר, מחוסר הקשר. זה לא אמור לקרות לאנשים כאלה. התגובה הראשונה, כשזיהיתי את פניו בתמונה, היתה לפרוץ בבכי בלתי נשלט. אי אפשר לחבר בין האיש לגורל הזה.
קיוויתי שאני טועה. התקשרתי לאשתי. אמרתי לה שאני חושב שאבא של ההרוג הוא אבא של אותו ילד וקיוויתי שהיא תגיד לי שאני טועה בזיהוי, אבל אחרי שהיא הביטה בתמונה היא אישרה. “רואים את מכשיר השמיעה”, היא אמרה. שנינו שתקנו מחוסר היכולת לעכל את המחשבה. התחושה היא זהה – זה לא אמור לקרות לאנשים כאלה. זה לא אמור לקרות בכלל, אבל במקרה הזה זה כאילו כדור של תותח מפלח את השמים של איזו פנטזיה אידילית.
מישהו לקח מהאיש העדין ומלא התום הזה את היקר לו מכל. מישהו אחז באקדח ועשה את זה. אבל גרוע מכך – מישהו נטע בלבו של מחזיק האקדח את התחושה שזה מותר. או לפחות לא החדיר בו את ההבנה המוחלטת שזה אסור.
רוצים להישאר מעודכנים?
עשרה קורבנות מקרב קהילת יוצאי אתיופיה נפלו בשנים האחרונות לאלימות משטרתית. לגבי כל אחד מהם יש הסברים, אבל במקביל לא חסרים דוחות רשמיים ומחקרים אקדמיים המדברים על הטיה, על גזענות ועל שיטור יתר כלפי האוכלוסייה של עולי אתיופיה.
לאירועים אקטואליים יש פרשנויות שונות, אבל הפרספקטיבה ההיסטורית מראה שוב ושוב כיצד מי שבידיו הכוח משתמש בו כדי לדכא מיעוטים וקבוצות אוכלוסייה שונות ומוחלשות. דוח ועדת אור בעקבות אירועי אוקטובר 2000 קבע חד משמעית שהמדינה, ובעקבותיה המשטרה, התייחסה במשך שנים באופן אלים ומפלה כלפי האוכלוסייה הערבית. מחאת הפנתרים השחורים בשנות ה־70 עוררה זעזוע בקרב החלקים ה”מהוגנים” של האוכלוסייה. היום היא נחשבת למאבק לגיטימי שהתבקש. אין איש מערער היום על כך שמרד ואדי סאליב היה נחוץ כדי לעורר את הציבור ואת המערכת הפוליטית לדיכוי של עולי צפון אפריקה, ומנהיגיו זכו שיקראו רחובות על שמם.
אסור לשכוח שמרד ואדי סאליב התחיל משוטר שירה באדם במהלך קטטה. באותו זמן הוא וחבריו סומנו כפושעים. היום ברור שמדובר בדמוניזציה ובקרימינליזציה של עשרות אלפים שהושמו במעברות, בעיירות פיתוח ובגטאות עירוניים כמו ואדי סאליב. כמובן שהאשמה לא רובצת רק על המשטרה אלא על המשטר שזקוק לחוליות חלשות וכו’, אבל די! די לתרץ מעשי בלע בסיבות מטאפיזיות. אשמה לא חסרה ואשמים יש הרבה.
בימים האחרונים אנחנו חווים את מאורעות ואדי סאליב של ימינו. רבים מאיתנו בקרית חיים הם צאצאים של מפוני ואדי סאליב. ההורים של רבים מאיתנו התגוררו במעברות, שאחת מהן שכנה בדיוק במקום שבו נמצאת סוכת האבלים של משפחת טקה. הזיכרון ההיסטורי היה צריך להביא רבים מאיתנו לצמתים למחות ביחד עם ההורים של סלומון ז”ל. ולא רק הזיכרון ההיסטורי אלא גם החמלה האנושית הבסיסית וחוש הצדק.
ובצד כל זה נותרת תחושה בסיסית נוראה של אי צדק, של תדהמה, של שבר שאי אפשר להמציא לו רפואה. האירועים לא היו יכולים למצוא לעצמם כלי כל כך לא מתאים להיות נשוא המחאה. איך תנוחמו, אבא ואמא של סלומון טקה? אי אפשר לשאת את הכאב הזה.
Daniel kahn
Schon wieder die marokaner?
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
רמי
נקווה שזה היה המקרה האחרון