אנחנו חברה שמעודדת אלימות. לפעמים במודע ולפעמים לא, אבל אנחנו חברה אלימה וכדאי שנכיר בכך. הצורה והתוכן משתנים אבל אלימות היא אלימות. הירי שהרג את סלומון טקה ז”ל ואת קודמיו הוא הצורה הפשטנית ביותר של האלימות הזו, אבל הוא רק סימפטום. השבוע ציינו 60 שנה לאירועי ואדי סאליב, ומה למדנו מאז כחברה? לצערי כמעט כלום. מדיניות הקליטה, ההדרה החברתית, הסטראוטיפ שמזין אותה ומלבה את הריחוק, המחאה האלימה (והבלתי נמנעת) וכמובן הסיקור התקשורתי – כולם נותרו כשהיו.
הפרדוקס בחברה דמוקרטית הוא מבני, ובמדינת ישראל הוא אפילו ביזארי יותר מאשר במקומות אחרים. תפקידה של הדמוקרטיה הליברלית הוא לשמור על המיעוטים מנחת זרועו של הרוב, וזה לא קורה. תפקידה של התקשורת – “כלב השמירה של הדמוקרטיה” – הוא להשמיע את קולותיהם של האזרחים ולתווך למענם את הנעשה על ידי נציגי הציבור. אחרונות חביבות הן שלוש הרשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת – שתפקידן הוא לשרת את הציבור בראש ובראשונה, לדאוג לצרכיו ולקדם את רצונותיו, לא ממלאות את משימתן.
כאשר בתקשורת מתארים את המחאה הצודקת הזו כ”מחאת יוצאי אתיופיה”, היא מבדלת, מבודדת וצובעת אותה כגחמה או כהתבכיינות, ומזינה את השנאה ואת האלימות ברשתות החברתיות. כשהתמונות של הצעיר שנדרס שנייה לפני כן על ידי אותו הנהג שלו הוא מנפץ את השמשה מוצגות באופן חזרתי בפריים טיים, בעוד שמפגשי השיח ועצרת האמהות מקבלים דיווח שולי במקרה הטוב, אנחנו מצהירים באופן ברור שכדי שהזעקה תישמע צריך להיות קיצוניים. ככל שהמעשה הוא קיצוני יותר כך הוא יתפוס יותר מקום, מרחב ושיח, אבל יישאר מחוסר הקשר.
רוצים להישאר מעודכנים?
כשמערכות השלטון משרתות האחת את השנייה, ולפעמים הן גם מורכבות מאותם האנשים או ממקורביהם, הן מפקירות את גורל האזרחים. כשהממשלה והכנסת מאוישות על ידי אותם האנשים והן תוקפות את מערכת המשפט, בדגש על בית המשפט העליון, אנחנו שוחקים את האיזונים ואת הבלמים שנועדו לשמור עלינו מעריצות ומדיקטטורה. כששוטר חוקר שוטר, והוא אחראי על תדמיתה של המשטרה כלפי חוץ, לבו אינו טהור והוא אינו רודף צדק אלא מתגונן. כשהמדינה שופכת כספים בתוכניות “שילוב” אך בפועל הן הופכות לשדה הפעולה של עמותות וארגונים אשר שואפים להרחיב את שורותיהם ואת שירותיהם, האזרח הקטן לא מרגיש את השינוי. וכשאנשי ציבור מסרבים לתת דין וחשבון לתקשורת, אנחנו כאזרחים לא יודעים מה הם עושים כדי לקדם את האינטרס המגזרי ואת האינטרס הציבורי הרחב.
ישראל היא בהגדרתה מדינה יהודית ודמוקרטית. זהו פער מבני שמקשה עלינו כחברה להיות שוויוניים יותר, ובחסות החוק כל מי שאינו יהודי שווה פחות. כשמעל ראשנו מרחפות השאלות מיהו יהודי ואם אנחנו בכלל כאלה, אנחנו מכשירים כחברה את הדיכוי, את אי השוויון ואת התעמרותה של הרבנות האורתודוקסית בנו. אט אט, פוליטיקת הזהויות וריבוי האוכלוסיות המוחלשות יכרסמו בנו כחברה. חוסר האונים, שהוא תוצאה של כל אלה, מוביל לפעולה אלימה.
האמנם זה הכרחי? איך נשנה את זה? קודם כל – שותפות גורל, היכרות ושיח מורכב שאינו דיכוטומי, שחור או לבן, שוטר או עבריין, יאפשרו לנו כחברה להבריא. כשאנחנו כציבור נרחיב את הדומה יותר מאשר את השונה, שום מערכת בחירות לא תשסע את הציבור. כל נבחרי הציבור ייתנו דין וחשבון למי שהם מייצגים, ואולי אז נוכל לקדם שוויון.
אז זו לא מחאת “הקהילה האתיופית”. זו מחאה על דמותנו כחברה, על ערכים ועל עקרונות רחבים כמו חופש ביטוי, משפט הוגן, חופש תנועה, ביטחון ושוויון. זו מחאה נגד שיטור יתר, נגד אלימות משטרתית, נגד שירותי תדמית למשטרה בחסות מח”ש ונגד אמירות זחוחות כמו “טבעי שנחשוד בהם” על ידי מפכ”ל המשטרה. מי מאיתנו לא יזדהה עם הדרישות הללו?
הכותבת היא בוגרת תוכנית משעו”לים, מחנכת פוליטית ומנהלת שותפויות מקומיות צפון בעמותת אחריי! – נוער מוביל שינוי
