מי שלמד פעם קורס בתיאוריה ביקורתית נתקל אולי באבחנה הדקה אך המשמעותית, אשר מאירה את אחד מהכשלים העמוקים באופן שבו התקופה שבה אנו חיים מבינה את עצמה. זוהי האבחנה בין שתי המשמעויות המנוגדות של המונח סובייקט. מצד אחד אנחנו רגילים לראות את הסובייקטיביות כמאחזם של החירות האישית, הביטוי העצמי, השחרור מכבלי הדרישה לאחידות. ההיפך מאובייקטיביות. מצד שני, המשמעות המקורית של המילה סובייקט היא נתין – מי שנשלט על ידי סמכות גבוהה יותר.
בין הקטבים האלה של המשמעות מתקיימת האשליה שלנו של שליטה בחיינו, בעוד שמנגנוני המשטור והחיברות הם שלמעשה מכוננים את מה שאנחנו רואים בטעות כחופש להיות ולפעול. אחת מהדרכים לחזק את המנגנון הזה, שכל תכליתו היא לשמר את הסדר ואת יחסי הכוח המתקיימים בתוכו, היא לשוות לגורמי המשטור פנים אנושיות. לא רק המשטרה ממשטרת, גם משרד החינוך, ובתוכו נתון המשטור לא רק בידי המפקחות אלא גם בידי המנהלים והמנהלות, המורים והמורות, הגננות והסייעות.
אין סמל מובהק יותר למשטור הזה מאשר התור של הורים שנאסף בפתח גן ילדים בשעת ההליכה הביתה – מחוץ לגדר, עם גבול ברור ששומר חוצץ בינם לבין ילדיהם שבפנים, שם מתרחשת פעילות סודית למחצה. הילדים לא יודעים למלל אותה, והרבה פעמים גם לא רוצים, והגננות מאפשרות בחינה שלה לפי פרמטרים לא מוגדרים, ובכל מקרה לפי רצונן. מותר להורים לשאול מה נעשה בגן, אבל בדרך כלל לא לבקר את התכנים ולהציב שאלות. ביקורת כזו נתקלת במשיכת כתף, גם אם היא לא נעשית בעוינות. הגן הוא טריטוריה מאוד נבדלת ונפרדת, לפחות ככל שאני חוויתי. הגבולות הם ברורים ונוקשים. כך זה גם בהמשך, בבית הספר. שם זה אולי מורגש פחות, במידה מסוימת בגלל שהגבולות הופנמו. אולי יש יוצאים מהכלל, אבל אם יש, הרי שזה מה שהם – יוצאים מהכלל.
רוצים להישאר מעודכנים?
החלק הזה בתהליך החיברות הוא הכרח, כמו גם מידה כזו או אחרת של אינדוקטרינציה. הקניה של נורמות התנהגות היא חלק מהקיום בתוך חברה. הבעיה מתחילה במקום שבו מבוצר מעמדו של הגורם הממשטר והוא מוצג כמבוגר האחראי, שחוסם בגופו את התפרצות האנרכיה. אוי ואבוי, מספרים לנו, מה יקרה אם הורים יוכלו להיכנס לגן בזמן שעות הפעילות, הרי תפרוץ אנרכיה. כמה נורא יהיה אם להורים תהיה האפשרות להשפיע על תוכן הלימודים בבית ספר. כמה מאמץ עושה מערכת החינוך למנוע את חדירות גבולותיה מפני ההורים – אותה חבורה מטורללת שכל חפצם בחיים הוא לזרוע כאוס.
גננות, גננים, מורות ומורים ראויים כולם לכבוד. הם עושים עבודה קשה וחשובה, לעתים כפוית טובה ובוודאי שוחקת מאוד. כאשר הם עושים את זה באמונה ובמסירות, תוך הקפדה על כללי האתיקה, צריך להסיר בפניהם את הכובע. אבל אין אף פעם ודאות שאכן כך מתנהלים הדברים. ההנחה שצוותי הגן הם מבוגרים אחראים איננה נתון בסיסי. אפשר וצריך תמיד להטיל בכך ספק. האחריות אינה מופקדת אוטומטית בידי מי שראוי לה. הרבה פעמים היא גורמת לשיכרון כוח אצל המחזיקים בה, ואלימות היא חלק משיכרון כוח כזה.
ההורים שיצאו להפגין השבוע נגד האלימות כלפי ילדיהם בגנים צריכים להיות ערים לאחריות המוטלת עליהם שלא לתת יד להתגדרות הזאת ולא לקבל בלי ביקורת את מעמדם של בעלי תפקידים. האמור הוא באנשי חינוך בצד הרך של המשטור, וכפי שחווינו שוב בחודש האחרון – באנשי משטרה בצד הנוקשה. גם זה סוג של נורמה חברתית – שוטרים שיודעים שהם נתונים לבחינה ביקורתית יחשבו פעמיים לפני שהם משתמשים בסמכות שלהם לרעה. גננות שמבינות שהטריטוריה של הגן שייכת גם להורים לא יתירו את הרסן כשעף להן הפיוז. על כן נחוצה קצת פחות יראה מפני בעלי הסמכות, קצת יותר תעוזה מולם, קצת פחות להיות ילדים טובים וקצת יותר להיות נתינים סוררים. משרד החינוך, משרד העבודה והרווחה ומח”ש לא יעשו את העבודה בשבילנו.
