משה סילמן גסס במשך שבוע בקיץ של 2012. בבוקר שאחרי הערב שבו הוא הצית את עצמו פגשתי את אחותו בבית החולים, מוכת יגון ואכולת רגשות אשמה. היא היתה מרוסקת, וזה טלטל אותי כל כך עד שהייתי חייב לצאת לקצה המסדרון, מעבר לכתבים ולמצלמות, ולהתרסק שם בבכי. זה היה שבוע נוראי בשביל כל מי שהיה מעורב בדבר הזה שנקרא המחאה החברתית. המחאה ההיא, של דפני ליף.
בחיפה, בניגוד לשאר הארץ, המחאה הובלה על ידי אנשי חינוך. מורים, עובדים סוציאלים, אנשי עמותות למיצוי זכויות ועסקנים של אגודת הסטודנטים שהיו ממומנים על ידי איציק שמולי. והיו שם עוד אנשים – פז, ראובן, שחף, בועז, יוס. גם אני הייתי, סטודנט מבולבל להנדסה שהגיע בגלל בחורה ונשאר שלושה חודשים באוהל.
גם סילמן היה. הוא הגיע לחיפה שנה קודם לכן ממרכז הארץ והצטרף לקראת הסוף של המחאה ב־2011. עם גובה הסיוע בשכר דירה שהוא קיבל היה אפשר לשכור דירה רק פה, ואולי הוא רצה להתרחק מהמרכז. אבל מהרגע הראשון היה ברור שקיים ביננו פער, בין מפגינים נאיביים שמדברים על דברים גדולים לבין אלה שבאמת היו במצוקה. הפער הזה היה הייאוש שגרם לו לרצות לנקוט קו יותר מיליטנטי. אני זוכר שלא הבנתי את זה אז.
ייאוש הוא כוח לא מרוסן, וההתפרצות שלו היא מפחידה. ראינו אותה רק עכשיו במחאת האתיופים, ונוכחנו בכך שרוב הציבור לא מסוגל להכיל אותה או להבין מאיפה היא באה. השבע כנראה לעולם לא יבין את הרעב, את המדוכא ואת המוחלש.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל יש דברים גרועים יותר מייאוש, והם אדישות וויתור. זה מה שקורה כשאדם מבין שאין לו סיכוי מול מערכת. קוראים לזה תסמונת חוסר אונים פוליטי, ורובכם כנראה לוקים בה אם בכל פעם שאתם שומעים בחדשות על שחיתות אתם מושכים בכתפיים, ואם בכל פעם שאתם שומעים על זיהום במפרץ חיפה או על הרג אזרח, אתם מעקמים את המצח, מכבים את הטלוויזיה והולכים לעשות כלים.
אני חושב שסילמן הבין ששום דבר טוב לא ייצא מקבוצת האקטיביסטים של חיפה. ב־14 ביולי 2012 הוא הרים ידיים, אבל בתנאים שלו ובתקווה שהשריפה שלו תיתן דלק למחאה אמיתית, רדיקלית ויצרית בחברה קונפורמיסטית, כנועה וממוגזרת. הניסיון שלו נדון מראש לכישלון, ולמרות זאת הוא בחר ללכת איתו עד הסוף.
בשנה האחרונה אני פוגש המון נוער ישראלי במסגרות חינוכיות. אני שואל אותם מה הם זוכרים מ־2011, וכצפוי מסתבר שלא הרבה. איך אפשר להסביר למי שהיה ילד מה היה שם, כאשר רוב אלו שהיו בוגרים ועברו ליד לא באמת מסוגלים להבין? אז אני מספר על רגש, על תחושת האופוריה שחווינו, על ההרגשה שאנחנו עושים תיקון עצום לכל הדור שלנו ולמדינה. ואז הם שואלים מה קרה עם זה, ואני אמור להוריד את הראש ולספר להם שבגדול השתיקו אותנו די בקלות. קנו את העסקנים ונתנו לאנרכיסטים להסתכסך עם עצמם. צריך לספר גם שפוליטיקה היא לא עסק לאידיאליסטים, שמהר מאוד מי שדואג לעצמו לג’וב מוצא את הנתיב, ושמי שלא, צריך להחליט אם הוא נשאר ומשלם מחיר אישי כבד.
אבל אני לא אומר להם את זה כמובן. צריך דור חדש שיאמין, שיילחם על מה שחשוב ונכון, שיגדיר את קצה הספקטרום הרדיקלי, שיספר לעצמו שהוא מתקן עולם, נאבק בכיבוש, רודף שלום וצדק.
דור המחאה ההיא קבור היום עמוק בעבודה, בחובות ובחיתולים. שמולי קבור עמוק עם מפלגת העבודה. סילמן קבור בבית העלמין בחולון.
הכותב הוא פעיל חברתי
