חינוך הוא מקצוע הומניסטי. גם מי שמלמד פיזיקה ומתמטיקה בבתי ספר עוסק קודם כל באדם ובנפשו, בתודעתו ובמחשבתו, לפני שהוא עוסק בחישובי עומסים ובלוגריתמים. כך לפחות צריך להיות.
שתי הערות נגזרות מאבחנה זו והן רלוונטיות לשבוע זה. האחת – שר החינוך הוא המופקד על נפשה של המדינה, או לפחות על היבט מרכזי שלה. השנייה – התמונה החינוכית מהווה מעין תרשים נפשי של המדינה, ובהקשר המקומי היא מעין תרשים של הנפש העירונית.
בתחום ההומני כמו בתחום ההומני – אין משוואות מדויקות. אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שהעובדה שאדם כמו רפי פרץ מופקד על משרד החינוך מובילה להתהוות תמונה חינוכית המשקפת דורסנות, לאומנות, שוביניזם וריאקציונריות. בסופו של דבר, החברה היא שממנה מתוכה את שר החינוך ולא להיפך. מערכת החינוך לא היתה נרקיסיסטית, ליברלית ומהורהרת בתקופתו של יוסי שריד המנוח, או שקולה ושכלתנית בתקופת פרופ’ יולי תמיר, או הגונה אך נוקשה בתקופת לימור לבנת.
אבל בכל זאת, לא במקרה ניתן משרד החינוך בידיו של פרץ, ולפניו בידיו של נפתלי בנט, ובאופן כללי, הנטייה להפקיד את החינוך בידי הציונות הדתית היא ביטוי של תפישה חברתית מעוגנת היטב, שאת תוצאותיה ניתן לראות בתמונה החינוכית באופן ברור, גם בניתוח הומניסטי “רך” ואיכותני.
ישראל היא מדינה שנעדרת אתוס של חברה אזרחית. אין לה חוקה, אין בה הפרדה בין דת למדינה ויש בה אי שוויון מובנה בין אוכלוסיות. כל אלה מקרינים על החינוך, המחולק בישראל לכמה זרמים. בעוד שבעולם אנו פוגשים במדינות שבהן יש חינוך ממלכתי בצד חינוך פרטי, אצלנו קיימים השניים ובנוסף יש לנו חינוך ממלכתי דתי, חינוך ממלכתי חילוני, חינוך חרדי וחינוך ערבי.
התמונה החינוכית החיפאית משקפת קודם כל, באופן בולט, את ההבדל התהומי בין החינוך הפרטי לחינוך הציבורי. באף אחד מבתי הספר העירוניים, למעט בסמ”ת, לא עולה שיעור הזכאים לבגרות על 90 אחוז. המקרה של בית הספר חוגים צריך להיבדק כשלעצמו, אבל אם הוא מסמל מגמה, הרי שמדובר בתהליך של התרסקות ממשית – מ־84 אחוזי זכאות לבגרות בשנת תשע”ה ל־66 אחוזי זכאות בשנת תשע”ח. התהליך מעיד אולי על משהו, אבל גם ללא בחינה תהליכית, הריבוד הוא ברור – עדיף ללמוד במסגרות החינוך הפרטיות.
זה נכון באופן בולט עוד יותר לגבי זרם החינוך הערבי, שבתי הספר הפרטיים שלו נמצאים תמיד הרחק בראש הרשימה. לשורה התחתונה של שיעור הזכאים הכללי לבגרות בעיר זה מועיל מאוד, אך בהחלט לא בזכות השקעה עירונית. כל ההצטדקויות כאן – שלפיהן מדובר במערכת חינוך ממיינת ומסלילה, ואין פלא אפוא שהתוצאות שהיא משיגה הן עדיפות – הן נכונות לכשעצמן אבל רק מוכיחות את הנקודה – מי שרוצה להצליח, מוטב שיפנה לחינוך הפרטי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ובכל זאת, נקודה מרכזית חומקת מעיני מבקרי מערכת החינוך – העובדה שבתי הספר של החינוך הממלכתי דתי מצליחים הרבה יותר מאלה של הזרם המרכזי. כיצד הגענו למצב שבו דבר זה הוא מובן מאליו? האם יש ממש ברטוריקה האוטומטית שאומרת כי בקרב תלמידי הישיבות התיכוניות, האולפנות והתיכונים הממלכתיים דתיים יש פחות הסחות דעת? האם יש שם שאיפה יתרה למצוינות? האם מיושמות שם שיטות לימוד עדיפות? האם יש שם יותר משמעת וקבלת סמכות?
ייתכן שמשהו מזה נכון, אבל יש בי ספק רב שזה יכול להיות אחראי להבדל כל כך תהומי וניכר. יש אולי כמה אבחנות אחרות שיכולות לסייע בהבנת התמונה הזאת. ראשית, הציונות הדתית היא זרם חברתי-פוליטי עתיר משאבים. הוא מהווה את הקצה של הימין הפוליטי, שנמצא בשלטון שנים רבות, ומזין אותו למעשה בתכנים בזמן שהוא בעצמו מתקשה לייצר אותם. מה שקרוי “הדתה” במערכת החינוך הוא רק היבט אחד של תהליך זה, שתחילתו כבר בקום המדינה ובחלוקה בין ציונות מדינית לציונות דתית – תהליך שהתחזק מאוד אחרי מלחמת ששת הימים עם עלייתה של התנועה לארץ ישראל השלמה, עם העלייה לסבסטיה בראשית שנות ה־70 ועם הקמת גוש אמונים.
מבלי להתייחס לעמדות אידיאולוגיות, זהו תהליך שמפקיד בידי מיעוט כוח רב מאוד, ואחד מהדברים הראויים לציון הוא העובדה שמיעוט זה יודע איך להשתמש בכוח הזה. חלק משמעותי של יישום הכוח הוא בתפיסת עמדות מפתח פוליטיות וכלכליות. החינוך הממלכתי דתי בוודאי נהנה מכך.
בחיפה הדבר בולט מאוד משום שלא מדובר בעיר רוויית גרעינים אידיאולוגיים של בני עקיבא. לעומת זאת, בחיפה כן יש מיעוט ערבי ניכר. ההבדל בין ההישגים של החינוך הממלכתי דתי לבין ההישגים של החינוך הממלכתי הערבי בחיפה צריכים להינשא לעיני העירייה כדגל אדום גדול.
