אוגוסט כאן – חודש רכישת התיקים והקלמרים בשביל ההורים והודעות הדוברות של העירייה שמספרות על חצרות שהוצללו, על כיתות שהונגשו ועל חדרי שירותים ששופצו. הרבה תכונה, כמה קונפליקטים של תחילת שנה, אולי איזו שביתונת סביב אי הסכמה כזו או אחרת, ואז קול דממה דקה במשך רוב השנה. יש דינמיקה כזאת למערכת, שמסתמכת במידה רבה על זה שכמו שאמר אדם חכם – עוד לא נולד הבן זונה שיעצור את הזמן. בשנה הבאה יהיו כאן תלמידים חדשים, וגם ההורים שלהם לא יהיו מרוצים. יעבור להם.
האם זה כך בכל מקום או שזוהי הוויה חיפאית ייחודית? השקעה מאסיבית בחינוך – זה מה שאוזני הכרויה שומעת כל העת מרשויות מקומיות שכנות שמפרסמות עצמן כמקומות מגורים אידיאליים למשפחות צעירות. בתוכנית החומש לפיתוח המועצה האזורית מגידו, שעלותה היא 113 מיליון שקל, יוקדשו 71 מיליון שקל לפיתוח החינוך. 70 אחוז! טירת כרמל דורגה לפני שנתיים במקום גבוה מאוד ברשימת ההשקעה הכספית לתלמיד. תוך כדי כתיבת הטור סח אני לעצמי: “לא עת עצלות היא. אוגוסט בפתח, הבה אשקיע כתלמיד השוקד על תלמודו ואבדוק בעצמי”. רק רגע, חכו לתוצאות הבדיקה.
הנה בזמן אמיתי הכותרת שפספסנו לפני שבועיים ושהיתה צריכה להוציא הורים לרחובות: עלות תלמיד ביסודי בטירת כרמל בשנת תשע”ח – 19,983 שקל. ממוצע תלמידים בכיתה רגילה ביסודי – 24.4. ובחיפה? עלות תלמיד ביסודי – 14,204 שקל. ממוצע תלמידים בכיתה – 27. בושה וחרפה! לא בציניות.
מערכת החינוך של יקנעם מציגה שיעור זכאות לבגרות של 83 אחוז אל מול 78 אחוזי זכאות בחיפה, על מערכת החינוך המפוארת שלה ועל תקציב המיליארדים שלה. רשויות קטנות כמו רמת ישי וקרית טבעון מתגאות גם הן בכך שחלק הארי של תקציבן מוקדש לחינוך. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחטיבת הביניים בחיפה נמוכה בכ־2,500 שקל מההוצאה הממוצעת לתלמיד בקרית ים.
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל שנה צפות ועולות אותן התלונות על הפער הבלתי נסבל בחיפה בין החינוך הפרטי לחינוך הציבורי. בכל שנה מתגאה המערכת העירונית בהישג אחר – פעם בשיעור הזכאות לבגרות, פעם בשיעור התלמידים שעברו בחינת בגרות של 5 יחידות במתמטיקה, פעם בשיעור ההנשרה הנמוך. בכל פעם עומדת המערכת הציבורית על כתפי המערכת הפרטית, ועל דבר אחד עיקרי לא נותנים את הדעת – סדר העדיפויות העירוני שם את החינוך במקום לא גבוה במיוחד. במבחן האובייקטיבי של התקציב אנחנו משתרכים מאחור.
כשכבר כן משקיעים, ההשקעה משתלמת כמעט מיד. בית הספר בסמ”ת, שמערכת החינוך העירונית הציגה את התקדמותו השנה כסתירה לתזה שלפיה החינוך העירוני מדשדש, עבר כזכור לפני שנה לקמפוס חדש בקריה החינוכית מדעית-טכנולוגית בקרית שפרינצק. נראה שדי היה בעצם הכוונה להעביר את בית הספר כדי להעלות את ממוצע הזכאות לבגרות בעשרה אחוזים.
מה חסר לה, למערכת העירונית, כדי להגדיל את ההשקעה בתלמידים? אחת מהתלונות שמעסיקות בכל שנה את המערכת היא הצפיפות ובעיית המבנים. בתי הספר העירוניים בכרמל עולים על גדותיהם. בתי הספר בשכונות החוף ובמזרח חיפה שוכנים במבנים ישנים ועלובים. העירייה מתייגעת שנים בחיפוש אחר מבנים להרחבת בתי ספר או שטחים לבניית בתי ספר חדשים. אבל תנו דעתכם – לרשותה של העירייה עומדים כיום יותר מ־90 מבנים נטושים בבעלותה שלא נעשה בהם דבר. הייתכן שאף אחד מהם לא מתאים לשכן בית ספר חדש? ועוד פרט מידע – בשנים האחרונות מפריטה העירייה שטחים ציבוריים רבים שברשותה כדי להגדיל את תקציבה. אי אפשר לוותר על הפרטת שטח ציבורי זה או אחר לטובת מבני חינוך?
וזה רק לעניין הפיזי, מבלי להתייחס לתוכן. הנה בעיית תוכן בוערת שחייבת להיפתר בעזרת משאבים עירוניים – השלמת מסלולי בתי הספר הייחודיים. תלמידי בית הספר האנתרופוסופי, תלמידי עין הים ובתי ספר אחרים מהזרם האלטרנטיבי חוזרים לחינוך הרגיל בתום בית הספר היסודי. הם זקוקים לחטיבת ביניים ולתיכונים, אחרת כל ההשקעה בשנים הראשונות יורדת לטמיון.
העירייה ענייה, כך אומרים לנו. הזזת שורה בתקציבה הרגיל כמוה כעקירת הרים. ואנחנו מקבלים את הדין בראש מורכן. למה? מה יותר חשוב מהשקעה בחינוך? לא תחזוקה, לא עקירת עשבים ולא הצללה – השקעה נרחבת, מחייה, מחדשת. שינוי ממשי בסדר העדיפויות.
