ערים רבות יש בעולם שמשוררים שרו עליהן שירים. על פריז, על ניו יורק, על לונדון ועל רומא נכתבו שירים אין ספור. ברלין ומוסקבה הפרו את דמיונם ואת תשוקתם של משוררים רבים. גם על ירושלים נכתבו שירים, אם כי רובם ככולם עוסקים בירושלים של מעלה. אבל בעיקר נכתבו שירים על – איך לא – תל אביב.
נתן אלתרמן, ע. הלל, נעמי שמר, אהוד מנור ועוד עשרות משוררים כתבו שירי הלל ופזמונים על העיר הלבנה ועיצבו לדורות את דימויה ואת קסמה.
התרבות בכלל והתרבות הפופולרית בפרט תורמת לגיבוש של תדמיות, דפוסי חשיבה והתנהגות חברתית הרבה יותר מחינוך ממסדי או מתרבות גבוהה.
מיליארדי בני אדם ברחבי העולם מעריצים את "אמריקה” בלי שביקרו בה ולו פעם אחת, מכיוון שמילדותם ועד לבגרותם הם צפו שוב ושוב בסרטי קולנוע הוליוודיים ובסדרות טלוויזיה פופולריות מארצות הברית. מלודרמות טלוויזיוניות כמו “דאלאס” ו”שושלת” או דרמות נעורים כגון “תהילה” ששלטו במרקע בשנות ה־80 הציגו לעולם אמריקה של עושר ופאר, של כישרונות וחלומות ושאיפות, אך גם של תככים ומזימות, של קנאות ועורמה.
אמריקה של הוליווד היתה במשך עשורים רבים ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הארץ שבה הצדק, הטוב והאמת תמיד ינצחו וימגרו את הרשע. אפשר לומר כי סוד קסמה של ארצות הברית נובע קודם כל מהדימוי שיצרה לה התרבות הפופולרית.
גם לישראלי יש דמות וצביון שיצרה לו התרבות הפופולרית. מקום המדינה ועד לשנות ה־90 התפתחה תעשיית הקולנוע ואחריה הטלוויזיה הישראלית, שהולידו את דמותו של הישראלי הצבר, בדרך כלל אשכנזי ולרוב עירוני. בכלל, העיר היתה תמיד מרכז החיים הישראלי. בעיר מוצאים אהבה, עבודה, חברים וחיי פנאי, ובעיר יש דרמה, מתח והומור – החומרים שמהם עשויים הקולנוע והטלוויזיה.
רוצים להישאר מעודכנים?
העיר היא באמת מרכז החיים וההוויה הישראלית, וכשמדברים על “העיר הישראלית” הקלאסית בתרבות הפופולרית מתכוונים כמובן לתל אביב. הצופה הישראלי התרגל לראות אך ורק את תל אביב על המרקע, עד שתל אביב הפכה בעיניו ישראל כולה.
וכך, סדרה כמו “פלורנטין”, על חייהם של צעירים ברנז’אים וציניים באחת משכונות הדרום של תל אביב, תרמה לא רק לחיזוק הדימוי של חיי הבוהמה התל אביביים אלא לעליית קרנה של השכונה עצמה. פלורנטין הישנה והדי מוזנחת הפכה לפתע לשכונת מגורים מבוקשת בקרב צעירים.
אמנם, בשני העשורים האחרונים מבחינים במגמה הפוכה. סדרות “תל אביביות” נעלמו כמעט מהמרקע ואת מקומן תופסות סדרות “כלל ישראליות” שגיבוריהן הם הרבה פחות “תל אביבים” ויותר “ישראלים”. הם בוגרים יותר נפשית, ציניים פחות וחייהם מורכבים יותר ומציאותיים יותר.
סדרות ירושלמיות כבר נוצרו, וגם סדרה באר שבעית ויפואית, אבל סדרה חיפאית טרם נוצרה. סדרה שמתרחשת בחיפה, שגיבוריה הם חיפאים ושיונקת את הווייתה מהכרמל ומהים.
“יש לי סימפטיה לאנשים שמתרגשים בתל אביב” כתב מאיר ויזלטיר וקיבע את העיר העברית הראשונה כמקום להתרגש ממנו. השירים, הסרטים, הסדרות והספרים שנכתבו ונעשו על תל אביב הם-הם שהפכו אותה בעיני הישראלים ובעיני העולם לעיר הסוערת, הסוחפת והמרגשת שהיא היום.
גם חיפה רוצה שיתרגשו בה. גם חיפה רוצה אמנות קונספטואלית. גם חיפה רוצה שיעשו עליה סדרות. כי חיפה היא הרבה יותר ממאורת טיח נואשת ומנדנדת פח רועשת. חיפה רוצה סימפטיה. חיפה רוצה שיכתבו עליה שירים.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
