יש משהו מדכא בעיני בתביעה הציבורית הרווחת כיום בקרב חלקים הולכים וגדלים בזירה הפוליטית והמשפטית לצמצם את כוחו ואת סמכויותיו של בית המשפט העליון, ליטול ממנו את היכולת לפסול חוקים על בסיס ביקורת שיפוטית ולהשאירו מסורס למעשה מכל יכולת להביע אמירה ערכית מהותית.
זה מדכא לא רק מפני שבתביעה זאת מבקשים התובעים לפגוע בעצמאותה של הרשות המחוקקת ובכך לפגוע קשות בדמוקרטיה עצמה, אלא בעיקר מכיוון שהכוח המופרז לכאורה המיוחס לבית המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט אינו אלא תוצאה ישירה של מנהיגים ופוליטיקאים שבמשך שנים רבות ברחו מאחריותם לקבל החלטות הרות גורל ולהנהיג, ובמקום זאת העדיפו לשבת על הגדר, להימנע מכל שמץ של מנהיגות וערכיות, ולהעביר את ההכרעה לידי בית המשפט.
הטיעון שבו משתמשים המבקשים להצר את צעדי בית המשפט הוא המקומם מכולם. “אין זה מתפקידכם לשפוט שיפוט ערכי ”, הם אומרים לשופטים, “תפקידכם הוא לפרש את החוק ותו לא”.
צודקים. אין זה מתפקידו של שופט לומר מה נכון ומה לא נכון, מה ראוי ומה אינו ראוי, מה מוסרי ומה אינו מוסרי. במדינת חוק, שבה בפני החוק שווים כולם, לרבות השופטים, אין זה סביר שקבוצת אנשים, מלומדים וחכמים ככל שיהיו, יפסקו עבור הכלל מה ראוי ומה לא ראוי.
אלא שכאשר אותם נבחרי ציבור שיש להם מנדט חוקי לקבל את ההחלטות הערכיות והמנהיגותיות ולפעול לפיהן נמנעים מקבלתן, אומרים להם השופטים: “אתם לא הצלחתם להחליט? מבקשים את התערבותנו? אדרבה, נחליט בשבילכם”.
אז הם מחליטים, ומיד מקימים עליהם את כל אלה שנפגעים מאותה החלטה או שתפישת עולמם מנוגדת לה. זהו פועל יוצא כמעט בלתי נמנע של התופעה הקרויה “המשפטיזציה של הפוליטיקה”, ולפיה כל מה שאינו בלתי חוקי מן הבחינה המשפטית הוא בגדר מותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
החוק אינו פוסל ראש ממשלה שהוגשו נגדו כתבי אישום מלהמשיך ולכהן? אז מותר לו. החוק איננו פוסל שר שמסייע לפדופילית להימלט מעונש? אז מותר לו. החוק אינו מציין שאין לפזר כנסת אחרי בחירות רק מכיוון שאחד המועמדים אינו מצליח להרכיב ממשלה? אז מותר לו.
ובאף אחד מהמקרים הללו לא קם קול צעקה רמה דיה כדי לעצור את הטירוף, כדי לעצור את הרכבת הדוהרת לעבר התהום ולומר “עד כאן! לא כל מה שאינו אסור חוקית הוא מותר ציבורית".
וכאשר המשפטיזציה אוכלת כל חלקה טובה בדיון הציבורי הערכי, אין זה מפתיע שהשופטים הם נציגי האל. כשהמנהיגים נמנעים מהבעת עמדות ערכיות ומהותיות על מה מותר ומה אסור והיכן עובר הגבול בין התקין לבלתי תקין, עושים זאת השופטים במקומם. רק כדי שהפוליטיקאים, שמראש הביאו למצב הזה, ירימו גבה ויאמרו: “סליחה, כבודם, אין זה מתפקידכם”.
וכך יכולה ראש עיר כלשהי לפנות בשאילתה אל ציבור תושביה ולתהות אם להדיר נשים ממופע ציבורי או לא. כך, פשוט, במישרין, ללא כחל וסרק, "תגידו אתם, בוחרי, להדיר או לא להדיר?". ובא בית המשפט ואומר “לא, לא להדיר, מה לא ברור?”. מה לא ברור? לא ברור למה שואלים את הציבור בכלל. לא ברור למה זה לא ברור שחוק הוא חוק וששוויון הוא ערך ושכספי ציבור אינם אמורים לממן אפליה או הדרה. האם באמת צריך ששופט יקבע זאת? האם באמת צריך שהציבור יכריע במעין משאל עם וירטואלי?
מנהיגות איננה הליכה אל בית המשפט וגם לא אל הציבור. מנהיגות היא ערך בפני עצמו. ביום שבו תהיה מנהיגות, לא יהיה צורך במשפטיזציה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
