מאוד רציתי לכתוב טור אופטימי ומלא באיחולים לשנה החדשה. ניגשתי כדרכי לרשימת הידיעות שהעסיקו את המערכת בשבוע האחרון, וברפרוף זריז התחוור לי שצורכי השעה דוחקים ושאי אפשר לעבור לאופטימיות בלי לסגור כמה חשבונות. אז אניח לאחרים לעסוק באופטימיות, כי יש דברים שגם בראש השנה אי אפשר לעבור עליהם לסדר היום.
פעמיים במהלך השבוע האחרון נדרשנו לקשייהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים שנתקלים בבעיות עם ההסעות אשר מביאות אותם לגן ולבית הספר. במקרה אחד התלוננה קבוצה של הורים על איחורים ניכרים של הסעות לילדי גן, ולעתים אפילו על ביטולים בלי הודעה מראש. האיחורים, מתלוננים ההורים, הם נוהג קבוע. לטענתם, העירייה שמפעילה את מערך ההסעות מתייחסת בביטול לתלונות. “נראה שבעירייה מחכים שנתייאש ושנוותר על ההסעה”, שיער אחד ההורים. העירייה מצדה מסרה כי הסעות החינוך המיוחד מבוצעות לפי נהלים קפדניים, אבל הגניבה לתגובתה את המשפט “מערכת החינוך העירונית מפעילה מדי יום יותר מ־800 רכבי הסעה”, כאילו שיכולות להיות נסיבות מקלות לאיחורים דווקא לילדים שממילא סובלים מקשיים.
במקרה השני מאיימים הורים בתיכון אליאנס לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר בגלל בעיות בהסעה, שמלבד איחורים גם נוהגת לעצור לעתים באמצע הכביש כדי לאסוף את הילדים. ההורים טוענים שלילדיהם נגרמת טראומה פסיכולוגית, נוסף על הקושי שגורמת להם המגבלה שלהם בכל מקרה.
רוצים להישאר מעודכנים?
האמת היא שההסעות הן רק חלק קטן מהמחדל הכולל של הקשר בין תחבורה לבתי ספר בחיפה. ליד בתי הספר אין די פסי האטה, גם כאשר הם שוכנים ליד כבישים סואנים; אין מקומות עצירה מסודרים להורים שמביאים או לוקחים את ילדיהם; אין שלטים שמגבילים את מהירות הנסיעה ליד בתי הספר; בחלק מהשכונות, במיוחד באזור ואדי ניסנאס, בשכונת עבאס ובקרית אליהו, המדרכות ליד בתי הספר הן צרות מאוד, וילדים מסתכנים כאשר הם נאלצים לצעוד על הכביש; אין מעברי חציה במקומות אסטרטגיים בקרבת בתי הספר; ומעל לכל – אין אכיפה נגד עברייני תנועה במקומות אלה.
אם מחברים את בעיית ההסעות לבעיית התשתיות מתקבל רושם חמור ביותר, שהדרך היחידה לאפיין אותו היא חוסר אכפתיות. כאן אין מדובר במותרות כמו סלילת דרך עבירה לרכבי 4X4 או נתיב שיקצר את הדרך לעומדים בפקק. כאן מדובר בבגידה באחריות כלפי מי שנתונים לחסותנו. ובמובן זה לא מדובר במותרות ובפינוק, אלא בגורמים האלמנטריים שהם הראשונים שיש להסדיר. מי שאינו דואג לפסי האטה, למעברי חציה, למדרכות ולתמרורים לא ידאג גם לסדירות ההסעות. קשה לקבל במובן זה את הטענות שלפיהן מדובר במקרים בודדים. התמונה של רכבי הסעות שחוסמים את הכביש בתחנות זמן ניכר אחרי תחילת יום הלימודים מוכרת לנהגים רבים בכבישי העיר. היא הפכה לנורמה.
זהו, אם כן, מה שאני מייחל לו בשנה החדשה: שנה של לקיחת אחריות של הרשות על הנושאים האלמנטריים שהיא מופקדת עליהם. שנה שבה הרשות מכירה בכך שהיא נועדה לשרת את התושבים ואת התושבות, ולא להיפך. ושנה שבה הורים לילדים בעלי צרכים מיוחדים לא עומדים חסרי אונים בצדי דרכים ונאלצים לחפש את הגורמים האחראים, למחות ולהתחנן כדי שילדיהם יגיעו בזמן והם עצמם לא יזכו לנזיפות בעבודה.
ורק כדי להבהיר – בקהות הזו לא אשמים עובדי הרשות אלא קובעי המדיניות, שגם להם אני מאחל שנה טובה, שנה שבה הם יזכרו מי שלח אותם ולמה.
