ההידרשות לשאלת חשבון הנפש שביסוד הרעיון של יום כיפור שלחה אותי לקרוא שוב את הטורים שכתבתי בתקופת החגים בשנה שעברה. אין ספק שהמאפיין העיקרי של מה שאירע מאז תחילת השנה שעברה ועד עכשיו הוא הפוליטיקה העירונית. לא היתה שנה פוליטית כזאת בחיפה בטווח שהדעת זוכרת, ולא רק בגלל עצם העובדה שהשלטון העירוני התחלף. ההתעוררות של העניין הציבורי בפוליטיקה נבעה גם מהתחושה ששינוי הוא אפשרי – לפחות חלק מהציבור האמין כך. מוקדים שונים של מודעות מתעוררים לפעמים והופכים לנושאי שיח – זיהום, כלכלה עירונית, מצוקת תושבים, חינוך – עד שהם נרדמים שוב. נדמה שהשנה הם נותרו ערים. בינתיים.
בערב יום כיפור בשנה שעברה, אם כן, לא ידענו עוד מי עתיד/ה להיות ראש העיר. הרשיתי לעצמי אז להציב דרישת קדם למי שזה לא יהיה: “מי שיופקד על העיר יצטרך לוותר קודם כל על יוקרה אישית. זו מלאכה שדורשת כניסה לעובי הקורה, מלחמה למען הכלל וסדר עדיפויות שאין בו מדליות ואותות יוקרה. אנחנו זקוקים ללוחם שיהיה מוכן להפוך סדרי עולם. אבל למעננו ולא למענו”. הדבר נכון כמובן לא רק לגבי ראש העיר, אלא גם לכל נבחרי הציבור האחרים, בקואליציה ובאופוזיציה.
כדאי לבחון, אם כן, לטובת חשבון הנפש את סוג השנה הפוליטית שחלפה, ואם המאמצים הפוליטיים אכן היו רתומים לטובת הציבור.
יש שני אופנים להתייחס למילה פוליטיקה. האחד הוא האופן הרחב, זה שלפיו כל היחסים החברתיים הם פוליטיים, והשני הוא האופן הצר, השגור, שלפיו פוליטיקה היא עסקנות מפלגתית. הסוגיות שעברו בחיי העיר היו הרות גורל, כאלה השייכות לסוג ההגדרה הראשון.
רוצים להישאר מעודכנים?
זה התחיל בקיום המשותף היהודי-ערבי בעיר ובשאלת מינויו של סגן ראש עיר ממפלגה לא ציונית. זה המשיך בשאלת חופש הביטוי ובזכותה של ראש עיר להתערב בתכנים תרבותיים ואמנותיים. אחר כך עלו על הבמה בזה אחר זה עניינים רבי חשיבות כמו הקשר בין העירייה לבין משרדי הממשלה, יחסי העבודה בעירייה, עתידם של האוויר, המים והקרקע במפרץ חיפה, אופיו של החינוך הרצוי בעיר, זכויות קהילת הלהט”ב וזכות הציבור לדעת על אופן ניהול העיר. ואי אפשר בלי להזכיר את מדיניות רישוי העסקים, את הארנונה, את ההתחדשות העירונית, את מדיניות החניה, את הקצאת המבנים העירוניים, את היחס לאירועי בידור, את התרבות במימון עירוני ועוד כהנה וכהנה.
באופן אנקדוטלי אפשר להתייחס לכמה מהסוגיות ולהזכיר למשל את התבוסה מול משרד התחבורה עם ההסכם המעקר כל יכולת להתערב בתהליך הבנייה של נמל המפרץ ועורף הנמל. אפשר להזכיר גם את ההתערבות האנטי דמוקרטית בזכותם של עובדים לבטא את עמדותיהם במרחב העבודה שלהם בעירייה. אפשר לתקוף את ההחלטה לתקצב את החינוך הפרטי בעיר, או להפסיק את שידור ישיבות המועצה, או לחדש אותן, או לגבות יותר על חניה, או להקצות מבנים בלי הקפדה על הנוהל.
אפשר להגיד שבתמונה הזאת האופוזיציה לא חפה מאשמה. צריך יותר מאשר לדעת איך לאסוף 11 חתימות כדי לכנס ישיבת מועצה שלא מן המניין. צריך לדעת לנהל קמפיינים ארוכי טווח ולהעניק טיפולי עומק לנושאים בעלי חשיבות. חלק מחברי המועצה באופוזיציה נדמו אחרי ששככה סערת רג’א זעאתרה. חלק נוסף השתתק קצת יותר מאוחר, ואחדים לא שמענו כלל. ואגב, זו אופוזיציה שהציפיות ממנה הן גבוהות יותר מאשר בקדנציה הקודמת משום שהיא הרבה יותר מנוסה פוליטית.
ובקואליציה לא רק ראש העיר חתומה על כשלי השנה האחרונה. גם הציפיות מחבריה החברתיים לא התמלאו – לא בעניין יחסי העבודה בעירייה, לא בעניין הסולידריות עם קבוצות מיעוט ולא בענייני חינוך. כך, למעשה, מתקבלת לעינינו תמונה של מערכת שעל שולחנה עולים ויורדים הדברים החשובים ביותר הנוגעים להווה ולעתיד של העיר, והיא, במקום לנצל את המומנטום שנוצר מעצם היותה חדשה ומהעניין שהציבור מגלה בהכרעותיה, הולכת ומתכנסת לתוך תרבות של הישרדות פוליטית ועסקנות.
