נערים ונערות חיפאים יוצאים בשבועות האחרונים למחות נגד מדיניות האקלים – נושא שחשיבותו הגלובלית מורגשת בחיפה בכל יום במובן הקונקרטי ביותר שניתן. אנו נולדים, חיים ומתים בצל הזיהום המנוול, אחדים מאיתנו בגללו. רבים מאיתנו מתפרנסים ממנו בדוחק. מעטים מאוד בינינו מרוויחים ממנו הון. מגיע כל הכבוד לקבוצת בני הנוער שהצטרפה למחאה העולמית כמעשה של אזרחות טובה ואכפתית. הנערים והנערות מצרפים בכך את קולם לקומץ של פעילי הגנת הסביבה המתמידים אשר פועלים בנוף החיפאי במשך שנים רבות. אלה גם אלה, למרבה הצער, לא מצליחים להשמיע יותר מאשר קול ענות חלושה.
לשאלה מדוע הקול לא הופך לשאגה אנו נדרשים בכל פעם שבה משרד הבריאות מגלה את ממדי הקטסטרופה שבתוכה אנו מבוססים, בכל פעם שבה הלפיד של בז”ן בוער שעות נוספות ופולט את עשנו השחור, בכל פעם שבה צינור של מפעל מתבקע ומפזר את רעליו ובכל פעם שבה מיכל עולה באש ומזכיר לנו שאנו חיים על לוע הגיהינום. אני רוצה להציע גישה קצת אחרת למתן מענה לשאלה הזו, ולהעלות קודם כל את השאלה מי אמורים להיות השותפים למאבק בזיהום.
יום שישי בצהריים – הזמן שבו תלמידי בית הספר יוצאים להפגנה בחוף הכרמל/מרכזית המפרץ/בניין העירייה – הוא זמן נינוח מבחינתו של מי שעתותיו בידיו. אפשר לשלב הפגנה בשאר הפעילויות של סוף השבוע, שכוללות יציאה למועדון בשישי בערב, נסיעה לטיול בשבת בבוקר ועוד פעילויות פנאי. ככלל, הפגנות נגד הפגיעה בסביבה הן פעילויות פנאי. הן אמנם נעשות מתוך תחושת אחריות ומחויבות, אבל הן עדיין פעילויות פריווילגיות.
זה לא שבעשירונים התחתונים לא מתעניינים בזיהום האוויר ולא מבינים את הנזק שהוא גורם. רק שאצלם סדרי העדיפויות הם אחרים. חוסר הביטחון התעסוקתי והחרדה המתמדת לפרנסה מקשים על הצטרפות למאבק באיכות האוויר שנושמים. כל עוד אפשר לנשום אותו, הדאגה לאוכל שיעלה על שולחנה של המשפחה היא אקוטית יותר.
רוצים להישאר מעודכנים?
במשך שניים-שלושה העשורים האחרונים ניסו תנועות חברתיות לשלב בין אקולוגיה לדאגה לחברה. אני לא מומחה לעניין, אבל נדמה לי שבמדינות רווחה מערב אירופיות זה עבד לא רע יחסית. בישראל זה נותר בגדר רעיון אבסטרקטי, ששעשע כמה סטודנטים ואיזה חבר כנסת מקרי ובודד בנוף אחת לכמה זמן.
למען האמת, המגמה שניתן לראות בפועל היא אפילו הפוכה. אינדיקציה לכך היא הפופולריות הבלתי רגילה של כלים חד פעמיים, שנדמה שהפכו למעין סמל לבון טון ישראלי עממי ליד המנגל, בארוחת החג וכמעט בכל סוג של נסיבות. למען האמת, גם מי שיש בידו משאבים רבים יתקשה להימנע מכמויות הפלסטיק שמעתירה עליו החברה הצרכנית בישראל, אבל נדמה שבפריפריה החברתית – כפי שקוראים באופן מכובס לשכבות המוחלשות – הפלסטיק משווק באגרסיביות חסרת מעצורים.
מי שהפרוטה נמצאת בכיסו, ובהם הבעלים של מפעלי הפלסטיק למיניהם, יזמין קייטרינג עם כלים מהודרים, ומישהו אחר ישטוף את הכלים במקומו. את הבשר שלו הוא יקנה בקצביית בוטיק שבה הקצב מכיר את שמו של השור שממנו נלקח האנטרקוט שהוא ימכור לו. להמונים הוא יותיר את העוף בשקל ואת הקולה בשישיות.
כמובן שזו טעות יסודית. בעליהם של מפעלי הפלסטיק הם גם המזהמים וגם המעסיקים של עובדי הדחק. חלוקה צודקת של המשאבים צריכה לבוא בד בבד עם השיפור באיכות הסביבה. אבל לא כך זה נתפש אצל מי שהתרגל לראות את החוסן הכלכלי מאוים כל העת, וזה מצב הבסיס שחלק ניכר מאיתנו נמצאים בו, מתרגלים אליו ונוטשים את עצם הרעיון להתנגד לו.
חשוב להבין שאני לא אומר שאותם תלמידים שיוצאים להפגין בימי שישי מבקשים לרומם את עצמם מהכלל או שהם אינם עושים משהו חשוב. אלא שבנסיבות שבהן המאבקים החברתיים נסוגים לאחור ומפלגות ותנועות למען כלכלה הוגנת הולכות ונעלמות, חיזוק הצד הזה של המאבק באי הצדק הגלובלי הוא חשוב יותר. על כן אני מציע לאותם נערים ונערות להתגייס למאבק למען העלאת שכר המינימום, הגדלת הקצבאות, ביטול ההפרטות והגדלת הביטחון התעסוקתי לפני שהם מפגינים נגד ההתחממות הגלובלית. או לפחות במקביל.
