חיפה, עיר השוכנת על הר. אנחנו רגילים לטפס עליו באופן קבוע – לא מקדישים הרבה מחשבה לטיפוס של גרם מדרגות שמוביל לבית שלנו, לא אכפת לנו ללכת קצת בשיפוע כדי להגיע למחוז חפצנו ואנחנו לא עושים עניין מקצת הליכה.
אבל מה קורה אם בטעות הבריאות שלנו מידרדרת, בתהליך הדרגתי או חלילה כתוצאה מטראומה? מה יהיה עלינו אם חס וחלילה ניפצע בתאונה ונהיה מוגבלים בתנועה? על הנקודה הזו בדיוק אני רוצה להתעכב.
אני לא יודע אם שמתם לב, אבל יש בינינו לא מעט אנשים שמתקשים לתפקד. הקושי הזה יכול לנבוע מהמון גורמים במרחב הציבורי, אך הוא נובע מסיבה בסיסית אחת בלבד – הסביבה מתאימה ליכולות של אנשים בריאים.
לכן רווחת בשנים האחרונות תפישה חדשה – תפישת הנגישות, שהיא תוצר של הבנה כי אין כל צדק בהדרת בעלי מגבלה פיזית וכי ניתן לשנות את המציאות העגומה על ידי שינוי הסביבה, כך שהיא תתאים למגוון האנושי הרחב ולקשת המגבלות הפיזיות.
לפי נציבות שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלויות, הנגישות היא “התאמה של הסביבה הפיזית והאנושית ליכולותיהם הפיזיות, החושיות, הרגשיות והשכליות של אנשים עם מוגבלות, כך שיוכלו לתפקד בה באופן מלא”. במה בעצם זה בא לידי ביטוי בחיי היום יום? לפי התפישה הזו, אם למשל השיעור באוניברסיטה יהיה מונגש באמצעות רמפה או מעלית לסטודנט שיושב בכיסא גלגלים, המגבלה שלו למעשה תתבטל. אם יש תרגום סימולטני לשפת הסימנים, גם החירש יכול ליהנות (או לסבול) מנאומה של ראש העיר בפסטיבל הסרטים. כך או כך, בזכות הנגישות הכל אפשרי.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואיך כל זה מתקשר לחיפה? למה החלטתי פתאום לכתוב על בעלי המגבלות בעיר? כמו כל דבר – כשזה פוגע בך או קרוב לבית שלך זה פשוט מציק ומכאיב.
כשקראתי באתר העירייה על חזון המדרגות – אותו חזון מדליק של הנהגת העיר להפיכתה של חיפה למעין אלטרנטיבה ישראלית לשכונת הפלאקה באתונה, עם עסקים קטנים במדרגות החיפאיות – התרגשתי.
בהתחלה הסיפור נראה לי כמו חשיבה חדשנית, רעיון מחוץ לקופסה שרק בעלי מחשבה רעננה ואנשי חזון יכולים להגות. תהיתי אפילו למה לא חשבו על זה קודם.
אבל הסיבה לשאלה למה לא חשבו על זה קודם התגלתה לי מהר מאוד, כאשר העליתי בגאווה בשיחה משפחתית את חזון המדרגות בפני קרוב משפחה שסובל ממחלת הפוליו ונוהג ברכב שהונגש על ידי הביטוח הלאומי.
כשהוא שמע על חזון המדרגות, על העסקים קטנים, המסעדות, הפאבים ודוכני הסדקית שאמורים לצוץ במדרגות ואף יקבלו הנחה משמעותית בארנונה, פניו נפלו. הוא שאל אותי, בצדק רב, “כיצד אני, שמתנייד עם רגליים שראו ימים טובים יותר, אמור בדיוק ליהנות מהחזון של ראש העיר?”.
לצערי, לא היו לי תשובות לספק לו. מההתלהבות שלי מהיוזמה הנפלאה של ראש העיר לא נותר דבר.
עם זאת, אולי ניתן להשיב את האמון שלי בחזון שראיתי בו, ולו לרגע, סוג של קרש הצלה לחיפה. אולי דווקא בגיליון הבא של “כלבו” יהיה טור דעה של ראש העיר שבו היא תסביר כיצד היא מנגישה מסעדה שנמצאת במדרגות שפינוזה, איך מגיע אדם בכיסא גלגלים לבית הקפה במדרגות כורש ומי בדיוק יממן את כל זה. ובעצם, מי אמר שכדאי לנו להתחיל להנגיש את כל המדרגות? אולי עדיף בכלל חזון אחר, כזה שלא מדיר את בעלי המגבלה מלכתחילה? נקודה למחשבה.
הכותב הוא פעיל פוליטי
