פסטיבל "החג של החגים" (צילום: צבי רוגר)
פסטיבל "החג של החגים" (צילום: צבי רוגר)

החג המטרטר

פורסם בתאריך: 2.11.19 19:43

שלושה קומפרסורים מטרטרים מחוץ לחלוננו, בפרפראזה על עמוס עוז, מאז שנת 1993, ואנחנו לא מצליחים להיפטר מהם. שלוש רעות חולות שהתרגלנו לרעשן – הסכם אוסלו, בנימין נתניהו ופסטיבל "החג של החגים". למרות האופטימיות של עוז, שסבר בשנת 1999 שנפטרנו מאחד מהם לאחר ההפסד של נתניהו בבחירות לאהוד ברק, לצערנו שלושתם ממשיכים לטרטר.

על פניו נראה כאילו "החג של החגים" אינו קשור לשניים האחרים – נתניהו עלה לשלטון על חורבות הסכם אוסלו ו"החג של החגים" הוא אירוע מקומי חיפאי. אז זהו, שהם קשורים גם קשורים. קו אחד מחבר בין האידיאולוגיה של נתניהו, הסכמי אוסלו ותופעת "החג של החגים".

טרנד שנאת הערבים שמוביל נתניהו מאז היותו דיבייטר צעיר בארצות הברית ואחר כך כמועמד לראשות הממשלה בחסות כישלון אוסלו נועד להבטיח את המשך עליונות היהודים במדינה ואת הנצחתם של חוסר השוויון ואפליית הערבים. "החג של החגים" הופיע בחיינו כהמצאה חיפאית בעידן יצחק רבין ועמרם מצנע כניסיון למתג את חיפה לפי המודל המפא”יניקי של חיים משותפים – דו קיום בערבון מוגבל שבו הערביות והפלסטיניות הן פולקלור של אוכל אותנטי בוואדי לצד צריכת מוצרי פלסטיק מסין. מודל שבו זהות לאומית פלסטינית יכולה להתקיים רק בגבולות 67' של אוסלו. מעין תפישה בן גוריונית שלפיה “הזקנים ימותו והצעירים ישכחו”.

גם הפצת השנאה והפחד מערבים לשיטתו של נתניהו וגם הדו קיום המפא”יניקי הוכחו כלא יעילים. אחרי שנים רבות של פולקלוריזציה וסיפוח של התרבות הערבית וניסיונות למחיקת הזהות הפלסטינית אנחנו עדיין כאן, פלסטינים אזרחי המדינה שדורשים שוויון מלא בלי לזנוח את זהותנו.

בסיום "החג של החגים" 2018 כתבתי כאן טור שכותרתו היתה “אם נתעלם זה לא ייעלם”, ובו התרעתי על כך שאנחנו יושבים על חבית חומר נפץ, ושאם לא נתחיל לדבר בינינו על משמעות החיים המשותפים בחיפה ועל העתיד שאנחנו רואים בעיר לילדינו נשלם ביוקר. דבר לא השתנה מאז.

קל להמעיט בערך אירועי בידור המוניים כמו "החג של החגים" ולהגיד “בחייאת רבאק, תעזוב אותך מלדבר גבוהה גבוהה, בסך הכל מדובר בהתרחשות שמטרתה היא לעודד תיירות פנים ולקדם עסקים מקומיים”. אבל לא אלה הם פני הדברים. בצד החשיבות של תיירות פנים וקידום העיר, "החג של החגים" ממשיך לנצל באופן ציני את הנוכחות היהודית-ערבית בעיר ולהציגה כסמל של חיים משותפים פוריים. אלא ששלושה מנדטים לליכוד, שלושה לדוד עציוני ושניים לחיפה ביתנו במועצת העיר מספרים סיפור אחר. גם ההצבעה של כ־50 אחוז מתושבי העיר בבחירות האחרונות למפלגות הימין מדברת בעד עצמה.

בניגוד להסכמי אוסלו, שיש להמירם במדינת כל אזרחיה דמוקרטית, ליברלית ודו לאומית, ובניגוד לנתניהו שיש להחליפו ולמצות עמו את הדין, בטרטור הקומפרסור של "החג של החגים" יש מן ההכרח. מעשה נכון עשתה העירייה בכך שקיצצה בתקציבו, וטוב יהיה אם בשנים הקרובות היא תפטור את בית הגפן מהנטל הזה ותהפוך אותו לאירוע בידורי–שיווקי טהור, ללא יומרות של דוקי שמוקי. ואולם, קיצוץ זה חייב לבוא בד בבד עם הגדלת התמיכה הכספית של העירייה בבית הגפן, שבשנים האחרונות הצליח להתעלות ולהפוך למוקד לפעילות אמנותית ותרבותית בועטת, וליצור למרות הכל תוכן פלסטיני–ישראלי ודו שיח יהודי–ערבי. זהו מקום שמקדם את ההבנה שאם לא נפעל ליצירת גשרים בין שני העמים, תתפוצץ חבית הנפץ שעליה אנו יושבים ולא ייוותר לילדינו מקום לחגוג בו. לכן אין לפגוע בו לא רק מבחינת התקציב אלא גם מבחינת עצמאותו הרפרטוארית.

הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן

אולי יעניין אותך גם

תגובות

2 תגובות
  1. הפסטיבל הזה הוא פסטיבל ליהודים

    שבאים לראות מיצג חומוסי של ערבים נחמדים.
    חוץ מ עץ, אין לערבים מה לחפש בפסטיבל הזה.
    אפשר להשאיר את הקישוט ברח' בן גוריון, וזהו.

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר