המשמעות של המשפט “עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת” היא אחת – הרשות אינה מחויבת לספק לתושבי העיר את צורכיהם התרבותיים. בדומה לטרנד ההפרטה של שירותי הבריאות, הרווחה והחינוך, גם פעילות הפנאי לא צריכה, בעיניהם של הוגי המשפט, להיות ממומנת על ידי כספי המסים של הציבור אלא על ידי יזמים שיספקו לתושבים את צורכיהם הבידוריים והתרבותיים, בעוד שהעיר משמשת מדיום מאפשר ומעודד לכל היותר. לעתים כל שעליה לעשות הוא לא להפריע.
כשהדברים נאמרים באופן הזה, יש בהם משהו מפתה שגם אמנים נשבים בקסמו – האח הגדול לא יתערב לנו באמנות, לא צריכים טובות, ממילא מה שהרשות יודעת להפיק זה אך ורק מה שנוח לה. עדיף לחיות מחוץ לממסד כי הממסד הורג את היוזמה.
מי שהולך שולל אחרי המסר הפשטני הזה שוכח שכאשר התרבות ניתנת בידי יזמים פרטיים, הנטייה שלהם להתערב בתכנים היא הרבה יותר גדולה, והאינטרס העיקרי שלהם הוא שורת הרווח. זה הקונפליקט התמידי שקיים למשל בכל הקשור לשידור הציבורי. מה שנותר בסופו של דבר הוא אותה התפרקות של הרשות מאחריות כלפי שולחיה. המצב האידיאלי הוא שהעירייה תקיים אירועי תרבות רבים ואיכותיים ככל שהיא יכולה, ובמקביל תאפשר קיום של אירועים עצמאיים. מי שרוצה ליזום, שייזום. מי שזקוק לסיוע ולתמיכה כי התרבות שהוא מייצר לא מסחרית ולא מממנת את עצמה, ראוי שיקבל את התמיכה הזאת.
הרעיון הזה אולי מעט יותר מורכב מהמסר שאותו משדרת העירייה, והמורכבות הזאת משמשת, למרבה הצער, גורמים שונים שמגוננים על התפישה הזאת, למרות שהציבור שבחר בהם וזה שהם מתיימרים לייצג אותו הוא הנפגע העיקרי ממנה. קל מאוד לעוות את הרעיון של תרבות מסובסדת ולהציג אותו בתור תרבות אליטיסטית אל מול תרבות עממית, למשל. המסר הזה, שלפיו יש תערוכות אקסקלוסיביות ותערוכות עם מסר נגיש, מוזיקה שנועדה ליחידים ומוזיקה שנועדה לרבים או קולנוע זר ומנוכר מול קולנוע תקשורתי ואנושי, משמש כאן ככסות לקיצוץ עמוק בשירותים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אין שום דבר אקסקלוסיבי בסרט יפני בפסטיבל הסרטים או בקונצרט של מוזיקה קלאסית מודרנית, כמו שאין שום דבר שמעיד על מכנה משותף נמוך במוזיקה מזרחית. בוודאי שלא בשירה או בפרוזה. יש, לעומת זאת, הבדל בין אירועי נינג’ה ישראל, אם מחפשים דוגמה לאירוע בהפקה חיצונית, לבין פסטיבל הסרטים. תפקידה של התרבות הוא לקיים הקשר שבו ייתכנו התעלות, חיבור חדש, למידה חדשה, ואת זה יכול לספק כל ז’אנר.
מי שמנסים לפצל את התרבות לעממית מצד אחד ולגבוהה מצד שני עושים בה מעשה מירי רגב. הם מנצלים את רגשי הכעס והתסכול המוצדקים של ציבור המודר ממוקדי הכוח כדי לאפשר לו להוציא קיטור מבלי שיהיה שינוי ממשי במצבו. במקום ליזום פסטיבל אדיר של תרבות מזרחית למשל, בדומה לאירועים המתקיימים באשדוד, הם רואים צורך להתנקש בפסטיבל הסרטים, משל היה הוא האויב. הדרך למסר המירי רגבי, שלפיו אין לתמוך באירועי תרבות שלא מתיישבים באופן מלא עם התפישות האידיאולוגיות של השלטון המרכזי, היא קצרה – כל מה שהוא לא בדיוק “אנחנו” לא ראוי לתקצוב. כל מה שאנחנו לא מחוברים אליו ברגשי נוסטלגיה, כל מה שמציג בפנינו את האחר – הוא אליטיזם, סמולנות ובזבוז. בסופו של דבר אנחנו נותרים עם פולקלור ממומן שמקטין את הצרכנים שלו ומזלזל בהם. כך הושמד פסטיבל הסיפור החיפאי למשל.
אנחנו נותרים גם עם פיצול בלתי נסבל בין תרבות לבין בידור. לתרבות יש הכוח והחובה להציג נראטיבים קונפליקטואליים שאינם מבדרים בהכרח, ובחיפה הם לא חסרים – בצד הזרם המרכזי של התרבות יש לנו נראטיב מזרחי ונראטיב פלסטיני ונראטיב של ישראלים ותיקים ונראטיב של עולים חדשים. פסטיבל נוה יוסף לא מספק את הסחורה במובן הזה משום שהוא משאיר את האחרות במקום הפריפריאלי. אני לא מזלזל חלילה בפסטיבל נוה יוסף, אבל אליו לא מגיעים נציגים בכירים של התרבויות השונות המיוצגות בו, אלא בעיקר פרי העבודה במתנ”סים.
אירוע שכן עושה רושם שמתמודד עם המורכבות הזו הוא “באוהאוס חברתי” – מעין פסטיבל שיתקיים בסוף החודש. לפחות לפי דברי ההסבר של יוזמיו הוא מציג מסרים מורכבים מבלי להיות מנותק מההקשר האנושי והסביבתי שבהם הוא מתקיים. יש לקוות שהוא לא יישאר אירוע חד פעמי, ושהרשות תתקצב ותטפח אותו היטב, בלי להתערב בתכניו.
