אדם קרוב אצל עצמו, ולכן תקראו בטורי זה לא מעט על אוניברסיטת חיפה כי שוב התעוררה בקרבי האם המופנמת שמתעלמת מהשיבה ומפרקיה החורקים וצעקה “בלי תואר אי אפשר היום אפילו להגיש מועמדות למכירת ארטיקים בים”. אז נרשמתי לאינסטיטוט שבמרומי הכרמל, שילמתי, קניתי לפטופ קל משקל (תובנה א’: אין כזה דבר), הקדמתי לצאת כדי למצוא חניה ליד האוניברסיטה (תובנה ב’: אין כזה דבר. מי ידע שכרטיס החניה הכי זול בעיר זה בעצם כרטיס אוטובוס קו 37א’?), והלכתי לראות מה השתנה במסדרונות האוניברסיטה מאז הפעם האחרונה שפסעתי בהם בשנות ה־90 (תובנת ספוילר: לא הרבה. אותו קפה דשא ואותו ריצוף כהה וקודר לאורך אותם מסדרונות הסתדרותיים. הכניסה לספרייה השתנתה, זה כן, וגם אסור לעשן בשום מקום).
אחרי שבגלגול הקודם של הניסיון שלי לקנות השכלה התמקדתי במקצועות הסיוע כי חשבתי שניחנתי ביכולת להבין את מי שמרגישים לא מובנים, החלטתי שבגילי המתקדם מותר לי להיות בעצמי לא מובן. את מקומם של המודלים השונים בפענוח מבנה הנפש והסטטיסטיקות לגבי גורמים מעוררי חרדה בחרתי למלא במה שמעניין אותי באמת – יופיין של המילים. כך מצאתי את עצמי בין תלמידי שנה א’ בחוג לספרות, שומע על הפואטיקה של אריסטו, על ההבדל בין מטאפורה לדימוי, על המחזאים היוונים הקדומים ועל משוררים ישראלים מהפכנים בני ימינו.
כבר מהשבוע הראשון נוכחתי שכל הקורסים שבהם אני לומד מנסים באופן עיקש להגיע להגדרות תמציתיות לגבי מהות – מהי השירה, מהו תיאטרון, מהי דרמה וכדומה. בשיעור הראשון באחד מהקורסים נדרשתי לקרוא את “אדיפוס המלך” ונוכחתי, לא בפעם הראשונה, שאין כמו עיון בקדמונים כדי להאיר נקודה פשוטה מאוד: אדם הוא אדם, והוא לא השתנה ב־3,000 השנים האחרונות. הוא עדיין מתכוון לטוב ויוצא לו פדיחות, עדיין חושב ששיחק אותה ובעצם הוא בזבל, אותו עיוורון, אותה טרגיות שאין ממנה מוצא.
וכמו שמלמד אותנו אריסטו, את ביש המזל הזה אפשר להביע רק דרך חייהם של המעולים שבאנשים, המורמים מעם – מלכים, נסיכים, שליטים. אפשר כמובן לדבר על האלמנט הזה שמבחין בינינו, פשוטי העם, לבין השליטים, שכביכול מהווים מופת משום שלפחות באופן פוטנציאלי החיים שלהם יכולים להיות מושלמים – הם אינם טרודים בבעיות פרנסה ולא צריכים להשחית את זמנם בספונג’ה ובהדחת כלים. ומעל לכל, יש להם זמן להתעסק בחשוב, בגורלי ובנשגב.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל אדם הוא אדם, כמו שמלמד אותנו ברטולד ברכט שאומר ש”מבני אדם אפשר לעשות הכל” וש”אם לא משגיחים, מקבלים אפילו כובש, רב מרצחים”. ובאמת, מאז שאני צורך חדשות ואקטואליה אני שואל את עצמי איך יכול להיות שאותם שליטים, מורמים מעם ונבחרים, שכאמור יש להם זמן להתעסק בנשגב ובחשוב, מחליטים במקום זה להתעסק בשפל, בהבל ובמקרים הגרועים אף בפלילי.
התשובה גם היא היתה בידיהם של הקדמונים. הם קראו לזה “היבריס”. גבהות לב. התחושה שהפריבילגיה תגן עליך, שהיא עד כדי כך לא מודעת שחלק מאותם נבחרים, או מובחרים, מרשים לעצמם להפר כל חוק וכל נורמה לעין כל בלי שום חשש. חלקם לא מבינים שהם עושים את זה בפומבי וחושבים שמעלליהם הם נסתרים. אחרים מתגאים בכך ששום חוק לא חל עליהם ורואים בבוז לחוק הזדמנות להרשים ואף מקור כוח. מקבלת מתנות ועד סידור משרות למקורבים, מהפעלה אסורה של סמכות ועד לקבלת שלמונים – אף אחד מהדברים האלה לא ניתן להסתיר, וגם לא תמיד אפשר למנוע את העונש עליהם.
למרות שיש כאלה שמצליחים לחמוק מעונש (לפחות מהעונש שרשויות החוק יכולות להטיל), גם בעניין הזה יש היררכיה. דוגמה מהשבוע האחרון: עשרת העצורים בפרשת השחיתות בשלטון המקומי. עם דרג הביניים לא מחכים שנים לתוצאות הדיון בשימוע – ישר עוצרים.
כמו אצל אדיפוס, אם כן, ההיבריס מלווה בעיוורון. זו הסיבה שגבהות הלב היא ניתוק. גבהות לב מוצאת כל מיני דרכים להתבטא. זה לא חייב להיות פשע – מספיק לראות בעצמך עד כדי כך טוב מאחרים שאתה יכול להטיף להם או ללמד אותם שיעור בהלכות מוסר. משפטים כגון “אבקש להודות לך על פועלך – אציין כי הכרת תודה היא מהדברים הפשוטים אך רבי העוצמה שבני אדם יכולים להפנות אלה אל אלה”, שכתבה ראש העיר עינת קליש רותם ליו”ר ועד נוה שאנן אשר שלמון תוך שהיא מודיעה לו על הדחתו, מתיישבים בדיוק עם ההגדרות האלה. צריך לא מעט היבריס בשביל להגיד לאדם “אני מדיחה אותך, אבל עושה את זה תוך כדי הפגנת פשטות רבת עוצמה”. זה מדרון תלול.
