האוניברסיטה של החיים

המבנה הטופוגרפי של חיפה כופה עליה כל מיני אילוצים ומעצב את התנהלותה בכל מיני אופנים בעייתיים. לא צריך להיות מתכנן ערים בשביל להבין שהמעבר משכונה לשכונה בעיר ההררית והמשתרעת על פני שטח גדול הוא בעייתי ודורש הליכה מאומצת או נסיעה ברכב – דבר שמקשה על קיומו של מרכז עירוני שיכול לתת שירות לעיר כולה ושאפשר להגיע אליו בנקל מכל חלקיה. כך נוצרו בחיפה עם השנים מרכזים טנטטיביים, והמוקד של פעילות המסחר, הבידור והתרבות עבר בין העיר התחתית להדר ולמרכז הכרמל.

היתה זו תקופה נדירה יחסית בהיסטוריה החיפאית, שבה מרכז הכרמל הפך למרכז המובהק של פעילות התרבות בעיר. העיר התחתית הפכה עם השנים לארץ ישימון מוזנחת. הדר אכלסה אמנם את בתי הקולנוע והפלאפלים, אבל בצדם היא היתה שכונת מגורים מזדקנת ולא אטרקטיבית במיוחד. בין סוף שנות ה־60 לאמצע שנות ה־90 נוצרה במרכז הכרמל תופעה נדירה בהיסטוריה החיפאית – היתה בו לא רק פעילות מסחרית אלא גם בוהמה, שהתרכזה ברובה על הציר בין האודיטוריום לגן האם. מוזיקאים, אנשי קולנוע, אנשי ספרות ותיאטרון – כולם היו נוכחים שם ברחוב, בהמוניהם, בהפנינג בלתי נגמר, יומיומי, כמעט מסביב לשעון. קשה להמחיש את זה למי שלא חווה את זה בעצמו. הרחוב היה במוקד העשייה, והוא היה אלטרנטיבי, חתרני ומאוד פוליטי. כל זה התפוגג תוך שנים אחדות, כאשר רבות מהדמויות שאכלסו את הסצנה המדהימה ההיא עברו לתל אביב, לירושלים ולבירות תרבות שונות בעולם, במיוחד הצעירים יותר.

תופעה אחת שיש להתעכב עליה נוגעת לתפקידה של האקדמיה בחיי התרבות של העיר. התקופה ההיא, המכונה תקופת בית רוטשילד (המדרגות או הדשא, תלוי בגיל) בקרב מי שחיו אותה, היא אולי היחידה שבה לאוניברסיטת חיפה היה תפקיד של ממש בדינמיקה העירונית. היא היתה קרובה מבחינה גיאוגרפית להתרחשויות, והחוגים למדעי הרוח ולמדעי החברה חיו בשלום ובהפריה הדדית עם אווירת הפסיכדליה האנרכיסטית שצמחה בלב הבורגנות החיפאית.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

מה שלא היה אז זה דיבור על חיבור בין האקדמיה החיפאית לבין תעסוקה. הטכניון הכשיר גם אז, כמו היום, מהנדסים ומדענים. חלקם נשארו בחיפה כדי לעבוד בתעשייה האזורית וחלקם התפזרו למקומות אחרים. באופן מסורתי הם נראו פחות בין באי בית רוטשילד – יותר מחויבויות, יותר עומס, טמפרמנט אחר. בלי סטיגמות כמובן, ועם כל הכבוד, מי שבוחר במסלול של מדען טילים לא משמש בדרך כלל חלק מהמסד התרבותי האלטרנטיבי של אורבניות צעירה וחתרנית. עוד משחר התרבות, אל האגורה האתונאית צועדים סוקרטס ותלמידיו לדבר על פילוסופיה, ואילו בשביל למדוד נפחים של גוף במרחב יושבים לבד באמבטיה.

עם התפוגגותו של בית רוטשילד ושקיעת מעמדו של מרכז הכרמל התרחקה שוב האוניברסיטה ממרכז העשייה התרבותית, שכשלעצמו הידלדל מאוד. בהבלחות הקצרות של תקומה חיפאית חלקית, בעקבות פעילות אנשי גלריה האגף למשל, במשך שנים אחדות לאקדמיה לא היה כל תפקיד. האוניברסיטה, שבאופן וולונטרי התמקמה מחוץ לעיר, משכה ידה לחלוטין מהעשייה התרבותית הקונקרטית בחיפה והסתגרה בין כתליה.

ברור לחלוטין שלמרכז עירוני לא תהיה בחיפה תקומה בלי פעילות אינטלקטואלית, והיוזמה להחיות את העיר התחתית, בין השאר באמצעות הקמת קמפוסים אוניברסיטאיים, שינתה במידה מסוימת את המגמה הזאת, ולטובה. ואולם, באופי השינוי הזה חל שיבוש עמוק. מצדם של היזמים נראה היה, משום מה, שהחיבור הנאות בין העיר התחתית לתעסוקה צריך לעבור דרך הייטק. גם האוניברסיטה סבורה, משום מה, שאת הנוכחות שלה בעיר היא צריכה להפגין דרך יחידות כמו בית ספר למדעי הנתונים. לפי תפישה זו, הברים והרחובות יתמלאו סטטיסטיקאים לעתיד שיישבו על כוסות בירה מקציפות וישוחחו על ביג דאטה ועל שורות קוד. הפילוסופים ואנשי התיאטרון ימשיכו לעשות את דרכם למרומי העיר באוטובוסים משתרכים, בלי שתהיה להם השפעה על המרחב.

פרק נאה הוא זה בתיאטרון האבסורד, אבל אפשר לתקן אותו. במקום לייחד את העיר התחתית למדענים, לאנשי מחשבים וליזמים יפה תעשה האוניברסיטה אם תעביר לעיר התחתית את הפקולטה למדעי הרוח, כדי שתלמידיה יגדשו את הרחובות ואת בתי המרזח, יצטטו את ייטס ואת ט.ס אליוט אל מול העגורנים ואת דרידה ואת בורדייה בצל בית דגון. אולי הם גם יצליחו לחבור, שם בתחתית, לסטודנטים הנעלמים של מכללת ויצ”ו, וביחד לשוות לחיפה דמות של עיר אוניברסיטאית אמיתית.