ביום שלישי השבוע התנהל הדיון בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניין הבקשה של רשם העמותות לפרק את עמותת תיאטרון אלמידאן. בטרם הגעתי לבית המשפט לדיון ישבתי לי לקפה של בוקר באחד מבתי הקפה בעיר התחתית, שם פגשתי עורך דין אשר מדי פעם אני מנהל עמו שיחות בענייני פוליטיקה וזהות.
באותו הבוקר האיש הפציר בי לכתוב טור דעה תחת הכותרת ”שנת הפנים“ – טור שיהיה מעין קריאה למנהיגי הציבור הערבי להקדיש את שנת 2020 לעיסוק בסוגיות פנים של הציבור הערבי בלבד. לא ב”עניין הפלסטיני“ כהגדרתו, אלא בחינוך, במיגור האלימות, בקידום מעמד האשה, בחיים המשותפים ובכלכלה הערבית.
לאחר שעימתי אותו עם הנתונים השונים שמראים כי חברי הכנסת הערבים ומנהיגי הציבור הערבי משקיעים את רוב זמנם ב”נושאי פנים“, טענתי באוזניו שחברי הכנסת ומנהיגי הציבור מהמפלגות הציוניות הם אלה שרוב זמנם מוקדש לקידום מפעל ההתנחלויות, לביסוס הכיבוש והשליטה בשטחים, לניהול יחסי אהבה–שנאה עם החמאס, למידורו של אבו מאזן, להסתה נגד הציבור הערבי בישראל וכיו“ב. האיש ביטל את כל טענותי בהינף יד ואמר: ”זה לא חשוב מה עושים בפועל, מה שחשוב הוא מה הציבור היושב בציון מרגיש, והוא מרגיש שעיקר העיסוק שלהם הוא בעניין הפלסטיני“.
תשובה זהה קיבלתי ממנו גם לאחר ההסבר המלומד שלי לטענה זו, שמגובה בנתונים שונים על חוסר השוויון בסיקור הציבור הערבי באמצעי המדיה, אשר כדי להוסיף חטא על פשע לא רק שאינו מספק (פחות מאחוז אחד) אלא שהוא עוסק בעיקרו באייטמים שליליים מזווית לאומית ישראלית. וכך נמשך הדיון שלנו – אני מצטט כמו מלומד מספר ומביא נתונים ומחקרים, והאיש פשוט אומר לי ”אתה לא מקשיב. הציבור היהודי מרגיש מאוים. אם לא תעשו מעשה ותגרמו לנו להרגיש אחרת, לא נרגיש אחרת“.
רוצים להישאר מעודכנים?
האיש העמיס על גבי שק של ”אחריות ציבורית“ ושלח אותי לדרכי, אל בית המשפט, לדיון שנעל מאבק בן חמש שנים על עצמאותו הרפרטוארית של תיאטרון אלמידאן – מאבק שהוביל לסגירתו. בתום דיון שארך עשר דקות ובו נכחו לא יותר מחמישה אנשים (כולל אני ואחד מהעובדים הוותיקים והמסורים של התיאטרון), הבקשה אושרה על ידי שופט יחיד, ללא תקשורת וללא רעש וטררם.
בתום הדיון שוטטתי לי לבדי בין רחובות העיר התחתית והרהרתי בחמש השנים האחרונות. לא יכולתי שלא לראות את הדמיון בין בקשתו של בן שיחי מהבוקר לגבי “שנת הפנים“ לבין בקשתה של שרת התרבות מירי רגב בזמנו מהתיאטרון להוריד את ההצגה ”הזמן המקביל“, שלטענתה משוללת היסוד היא ”מאדירה מחבלים וחותרת תחת מדינת ישראל“. שתי הבקשות נובעות ממה שהיושבים בציון יודעים, או חושבים שהם יודעים, עלינו.
בן שיחי היקר, איש ”שנת הפנים“ – תודה. השבוע הזכרת לי כי בעידן הפוסט אמת אנו חיים – עידן שבו דעת הקהל מעוצבת באמצעות מסרים של מנהיגים פופוליסטיים המבוססים על “עובדות אלטרנטיביות”, שלרוב הקשר שלהן למציאות הוא מקרי. לצערי, אין בכוחי לשנות מציאות זו ולהשפיע על השיח בכלל הארץ, אך כדי שבתום שנת 2020 לא ניפגש שוב לשיח החרשים שלנו ונגלה שדבר לא השתנה, בכוחנו, אני ואתה, לשנות את הסביבה הקרובה אלינו.
אני אישית מאמץ את בקשתך ומצפה ממך שכך גם אתה תעשה, ונכריז על שנת 2020 כ”שנת הפנים“ – שנה שבה כל אחד מאיתנו יהיה קשוב יותר לשיח הפנימי האמיתי של האחר, לא יותר.
הכותב כבר אינו יו“ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
