מאורע משמח באמת ובתמים התרחש השבוע – החתימה על הסכם העבודה הקיבוצי של עובדי הכרמלית. הוא משמח כשלעצמו כי למרבה הכלימה זה כמעט תקדים – אין כמעט תאגידים עירוניים שהעובדים בהם מוגנים על ידי הסכם שכר קיבוצי. אמנם הסיכוי שהתקדים הזה, של הסכם עם 14 עובדים בסך הכל שנאבקים במשך שנים לשפר את התנאים המחפירים שמעסיקיהם הניחו להם לעבוד בהם, ישנה את תמונת ההעסקה ברשויות, או אפילו בחיפה, הוא מזערי. אבל בכל זאת – הסכם קיבוצי שונה מהותית מהעסקה שאין לה סייגים מובנים.
ביחס להישג הזה, מי שמגיע להם עיקר הברכות הם העובדים עצמם. לא רק על כך שתנאיהם ישתפרו, אלא על יכולת העמידה שלהם אל מול שרירות הלב, הציניות והתחמנות של כל הגורמים שאיתם הם נשאו ונתנו – עיריית חיפה, חברת הכרמלית ומשרד האוצר. לאף אחד לא מגיעה הנחה.
הבעיה היא שאגב החתימה נחשף גם הקושי הגדול לשפר את מעמד העובדים בתאגידים בפרט ובשירות הציבורי בכלל. איזה סוג של השראה יכול לקבל עובד שאינו מועסק בהעסקה ישירה, או אינו מוגן על ידי הסכם קיבוצי, מדוגמה זו של הכרמלית? שאם הוא ייצא היום למאבק ייתכן שבעוד שמונה שנים יוכל לשפר מעט את שכרו ואת תנאי חופשות המחלה שלו, וזאת אחרי שישבות, יטורטר במשא ומתן מתיש, חלק מחבריו ייצאו בינתיים לפנסיה, ולבסוף הוא ישיג הסכם שלא ייקר כלל את עלות ההעסקה שלו אבל תוקפו יהיה לשנה וחצי בקושי?
המחיר, אם כן, של הסכם השכר הקיבוצי, הוא גבוה מאוד. ראוי לשלם אותו, אבל לא בטוח שכל אחד יכול לעמוד בו. בפתח הזה עומדים, ככל הידוע לי, עוד עובדים רבים בתאגידים העירוניים, ובהם עובדי המוזיאונים, אתו”ס ואיגוד הערים לביוב, אבל שיפור תנאי ההעסקה לא עוצר שם, ויש גם את עובדי הקבלן למיניהם.
רוצים להישאר מעודכנים?
במקרה של הכרמלית, נדמה היה לפחות שבמהלך השנה האחרונה הוסרה ההתנגדות של העירייה, ועיקר ההתמודדות של העובדים היתה נגד הממונה על השכר באוצר. נראה גם שעם עובדי המוזיאונים מתנהל משא ומתן שבו לא נשלל העיקרון של הסכם שכר קיבוצי. יש לקוות שהתקדים של הכרמלית מבשר משהו מבחינת עובדי התאגידים האחרים לגבי עצם האפשרות להגיע להסכם. עם זאת, תקווה אחרת היא שתוכן ההסכם יהיה מיטיב יותר ושהדרך להשגתו תהיה מייסרת פחות. העירייה אולי נטשה את הפוזיציה של שלילת הסכמים קיבוציים עם תאגידים, אך עם זאת, הרקורד שלה מבחינת יחסים עם העובדים בשנה האחרונה לא היה מהמשובחים. עובדי תאגיד זה או אחר לא יכולים להיות מקרה פרטי.
מה שאני מעריך שלא נקבל זו הצהרת כוונות כוללת לגבי תפישת עולם. זאת משום שכך נהגה העירייה עד כה בנושאים עקרוניים רבים שבהם הציפייה ממנה היתה להציג מדיניות פרוגרסיבית. אם מדיניותה של העירייה ביחס לתעסוקה היא שעובדיה, ובהם עובדי חברות הבת, זכאים לשכר הולם ולתנאים הוגנים במסגרת של העסקה ישירה, היא צריכה להגיד את זה בפה מלא ולהתחיל לגבש כבר מעכשיו הסכם ראוי יותר עם עובדי הכרמלית לקראת מועד פקיעת ההסכם הנוכחי. הדיונים בהסכם החדש אמורים להתחיל בעוד פחות משנה.
נוסף על כך, עליה להחיש את הדיונים עם עובדי המוזיאונים ולהתחיל את המשא ומתן מעמדה שניתן להתקדם ממנה ולא מעמדה שתותיר בסוף בידי העובדים הסכם שלא ראוי היה להיאבק עליו. אחרי ההתבטאויות הליברטריאניות השונות שהשמיעה ראש העיר עינת קליש רותם בשנה האחרונה (“עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת”, “עיר משגשגת ולא עירייה משגשגת” וכדומה), חובת ההוכחה לגבי כוונתה לנהל מדיניות העסקה חברתית והוגנת היא עליה.
חובת ההוכחה על שי אילן
שי,
מצד אחד אתה טוען שקליש עזרה לקידום חתימת ההסכם (אחרי שנגרר לדבריך במשך שנים רבות),
מצד שני אתה טוען שחובת ההוכחה עליה.
היא הוכיחה שהיא בקטע של העסקה הוגנת. על ידי מעשים.
אולי המושג חובת ההוכחה לא מוגדר מספיק טוב.
הרי גם לאחר הסכם חמישי תמיד תוכל להגיד- חובת ההוכחה עליה. אז לדעתי בשלב מסוים, ואולי כאן יש בינינו ויכוח-חובת ההוכחה תהיה עליך! להוכיח שהיא מתנגדת או פוגעת בקידום העסקה "הוגנת'.
מה לא ברור במשפט
"הבטחתי עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת"?
הכוונה היא: אני לא אבזבז את כספי הציבור על המנגנון שנקרא עירייה
אלא אני אשתמש במנגנון שנקרא עירייה להביא לכך
שהעיר תייצר באופן טבעי ערך.
בעוד אתה צובע מהלכים בצבעים אידאולוגיים (ליברטריאניות, אבוי!)
מדובר על מהלך ענייני- לא משנה כמה כסף תשפוך על העיר, התרבות צריכה בסוף להגיע מהעיר עצמה.