התקשורת, שאני חלק ממנה, נדרשת כל הזמן לעשות חשבון נפש על ידי חלקים בציבור ועל ידי גורמים פוליטיים המכנים אותה “תשקורת”. האמת היא שיש משהו נכון בעצם הדרישה לחשבון נפש – אנחנו אכן מתקשים לעשות את עבודתנו נאמנה, אבל לא בגלל מה שטוענים כלפינו “מבקרים” כמו גלי סגל גרינברג אלא שבגלל נסיבות שונות, שאינן מקריות כלל, אנחנו נאלצים להתייחס אליה ואל דומיה בכפפות של משי.
בדברים שאמרה השבוע (“הכנופיה שחגגה סביב יהב עוד לא הפנימה שהזיזו לה את הגבינה”) מהדהדת סגל גרינברג את דף המסרים של גבירתה, ראש העיר עינת קליש רותם. כדאי לנו לפעמים לראות את עצמנו כפריפריה. כמו שאנחנו בוחנים, בעיניים אוריינטליסטיות, מדינות אחרות במרחב ומייחסים להן נחשלות, אנחנו בעצמנו נראים כמי שהקדמה פסחה עליהם. בהקשר התקשורתי, חיפה נקלעה למעין מצב כזה שבו המלכנו על עצמנו כמה ארדואנים פינת קים ז’ונג און שיצרו כאן מיקרו אקלים די מטורף. בארצות הברית, רוב משרדי הממשלה מקיימים מסיבת עיתונאים בתדירות קבועה (לרוב יומית). למרות שדונלד טראמפ שחק את מוסד העדכון היומי, הוא עדיין נוהג לשוחח עם עיתונאים במדשאה הדרומית של הבית הלבן על בסיס די קבוע. זה אמנם מקשה עליהם לפנות אליו כבעבר ולהגיד לו “אדוני הנשיא, לא ענית לשאלה”, אבל זה עדיין סוג של דין וחשבון.
וקליש רותם לא מוכנה לתת דין וחשבון. זה אולי לב לבו של העניין. זה גם מה שהיא מקרינה על הקרובים לה, עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להאשים באופן לא מובחן חברי מועצה, עובדי עירייה ואנשי ציבור בכך שהם “מקבלי שוחד”, וספציפית את התקשורת שלגרסתה “קיבלה טונות של תקציבים עבור סיקור אוהד”.
כבר אמרתי שאנחנו נאלצים להתייחס לסגל גרינברג בכפפות של משי. דרישה לסיקור אוהד והיענות לה נחשבים היום לעבירות חמורות, אבל סגל גרינברג לא קיבלה מגופי התקשורת בחיפה עד כה תביעת דיבה, וזאת לא משום שהם מודים באשמה אלא משום שהם נאבקים כשיד אחת קשורה מאחורי הגב. אני לא מכיר עיתונאים רבים, לרבות בעיתונות המקומית החיפאית, שלא יקפצו כמוצאי שלל רב על פרשת שחיתות שמגובה היטב במסמכים ובעובדות. עם זאת, החשש בצד של מערכות עיתונאיות מתביעות דיבה ומהשתקה כלפיהן הוא גדול בהרבה, ולכן במקרים רבים גם פרשיות חמורות נזנחות.
רוצים להישאר מעודכנים?
כך מרשה לעצמה סגל גרינברג, המנהלת האדמיניסטרטיבית של לשכת ראש העיר הנושאת גם בתפקידים נוספים, ובהם מנהלת מינהלת ההורים, לתת דרור לחרצובות לשונה ולהשמיץ ללא בקרה ציבור שקשה להבין היכן הוא מתחיל ונגמר (כל מי שהוא לא תומך מובהק של קליש רותם?). במקרה הזה עוצמת ההשמצה הגיעה לסף כזה שאפילו בסביבה האדמיניסטרטיבית שהיא מנהלת כנראה השגיחו שהיא חורגת מגבולות המותר, משום שהפוסט הוסר.
בנסיבות נורמליות, היעדר בקרה כזאת של התבונה על הלשון צריך לעלות לאדם ביוקר. אלא שבמקרה של חיפה נוצרה דינמיקה שקורית לפעמים במהלכים שבהם שלטון הופך מדמוקרטי לרודני – השליט עצמו מנסה לבדוק מה הגבול שהציבור הכפוף לו מוכן לסבול. לשם כך הוא משגר שליח ש”יגזים קצת”. אם זה עובד, הרי שהוא כבש לעצמו עוד נישה. רוצה לומר: אם הרטוריקה המבזה וחסרת הבינה הזו תעבור בשקט, קליש רותם עצמה תוכל אולי להשתמש בה, ומכל מקום לחזק את סירובה לתת דין וחשבון, שהרי כבר סוכם שהעיתונאים מייצגים “תשקורת” שחיה רק כדי “לקבל טונות של תקציבים עבור סיקור אוהד”.
זה אולי מעייף, אבל מנגד צריך כאן לחזור ולומר – ראש העיר כן חייבת דין וחשבון לציבור. אין לה אפיק אחר לתת אותו מלבד התקשורת. המדיה החברתית היא לא אפיק לגיטימי. היא לא יכולה לבחור את השאלות שישאלו אותה. היא זכאית לבחור את התשובות, וגם אז, אם הן לא תואמות את השאלות היא תהיה חשופה לביקורת כמי שהתחמקה ממתן מענה. הביקורת הזו לא מזכה אותה ביכולת להאשים את התקשורת בסיקור עוין. אם היא, או מישהו מהכוורת שלה, הבחינו במקרה של סיקור אוהד בתמורה לכסף, יתכבדו ויוכיחו. אם יש לה או לשלוחיה הוכחות בדבר שקרים, יתכבדו ויוכיחו. כל עוד אלה אינם פני הדברים, ראש העיר אינה ממלאת את חובתה הציבורית.
ודבר נוסף – המונח “תשקורת” הוא מונח ביבים פופוליסטי ובזוי בדומה ל”סמולן”, ומוטב להניח אותו לאריות של הצל ולשאר גורמים שעניינם מניעת שיח ביקורתי וקידום רודנות.
