שנייה לפני שנפלטנו לאוויר של העשור הבא, סקרתי במחשבתי את המרחב ואת הזמן וחשבתי על הדבר האחד שהייתי רוצה שיהיה המוטיב המוביל של העשור הבא. בעוונותי עוד הספקתי להיוולד בסיקסטיז, אמנם ממש בשפיץ, כשלו ריד כבר חורר לעצמו את הוורידים, רוברט וויאט ריחף לו לכיסא הגלגלים וכל החזון ההיפי הפך לסיוט של חריקות ופידבק, אבל נשאר בי משהו מהנאיבי. אז אם יש משהו שאני חושב שהמרחב החיפאי יכול לשאוב ממנו עוצמה ותיקון זה סולידריות.
ההיפסטר החולף ברחוב מסדה בדרך לאמריקנו לאטה, כדאי שיעצור ליד הכרמלית ויסתכל על העובדים שלה שנאבקו במשך שמונה שנים כדי להשיג הסכם שכר דחוק מול פרנסי העירייה ומשרד האוצר. השבוע הוכרז כי נשבר שיא של 20 שנה במספר הנוסעים בכרמלית. האנשים בסרבלים הם אלה שמאפשרים את זה במחיר בריאותם. בפעם הבאה שהם ידרשו שיפור בתנאי השכר שלהם, ראוי שנראה סולידריות רבה יותר מאשר סלפי מחויך עם עובד.
ההורה שמוריד את הילד ליד בית הספר היסודי ויודע שמסלול הלימודים שלו עד לתום התיכון מובטח, כדאי שיחשוב על הצריבה העזה שחש הורה שנאמר לו שהילד שלו היה על תנאי עד עכשיו – תנאי גיאוגרפי לכאורה, המשך של אותו רחוב, אבל הבדל של מה בעצם? גבולות רשות? דת? עם? סולידריות מוחקת את אלה. ראוי בהחלט שמי שילדיהם ייאלצו להיפרד מילדים אחרים מכיתתם בגלל העוול המוחץ הזה יהיו סולידריים עם ההורים ועם הילדים האחרים ולא יכניסו את ילדיהם לתהליך הקליטה לחטיבת הביניים עד לפתרון אמיתי של הבעיה.
בדומה לכך, הורה לילד בכרמל הצרפתי ששולח את ילדו לבית ספר סמוך לבית ורואה את ההורים הערבים שנאלצים להסיע את ילדיהם לעיר התחתית, צריך להיות סולידרי ולתבוע מציאת פתרונות שוויוניים לילדים הערבים במקומות מגוריהם, ובכלל לתבוע הרחבה ממוסדת של החינוך הדו לשוני, הדו לאומי והרב לאומי, שהוא כשלעצמו ביטוי של סולידריות.
מכיוון שזהו אחד מהדברים שמחברים בני אדם טוב מכל – עתיד ילדיהם – קל להבין כאן את הטבעיות של הסולידריות. כמעט כולם יכולים להבין את העיקרון הפשוט שלפיו כל הורה סביר רוצה את הטוב ביותר למען בתו ובנו ויעשה לשם כך הרבה מאוד. בכל מקום שבו קיימת אפליה במערכת החינוך, נפשם של כל ההורים צריכה להזדעק, לא רק של אלה שילדיהם הם מושא האפליה.
תושב ציר הרכס שעובר בדרכו הביתה בנוה שאנן ורואה את קבוצות החרדים הממתינות לאוטובוס צריך להיות אסיר תודה על המתינות שבה מתנהל הסטטוס קוו בחיפה, בלי קונפליקטים ותוך יחסי שכנות טובים, ולהיות סולידרי עם הצרכים של החרדים במתחמי מגורים שבהם ינהלו את החיים שלהם לפי אמונתם. זה נכון לכל קבוצה שמבקשת להתבדל מטעמים תרבותיים. חברה מתקדמת צריכה לאפשר לאופנים שונים של חיים להתקיים בתוכה. שילמנו מחיר יקר בעבר על מחיקה של תרבויות שהתקיימה גם כאן, במרחב החיפאי. אל לנו לחזור על זה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מי שעובר היום בוואדי סאליב כבר לא יכול אולי לחוש סולידריות קונקרטית לדוד בן הרוש, ליוסף שם טוב ולחבריהם, מנהיגי המרד ב־1959 שהממסד האשים אותם בכל תחלואי החברה, בעוד שהם נאבקו למען תקציבים שווים, חינוך שוויוני ומעמד שווה בעבודה. עם זאת, ותוך הרמת גבה לגבי האופן שבו מונצח המרד, הוא יכול להרגיש סולידריות עם תושבי שכונות החוף ומזרח חיפה – תל עמל, נוה יוסף וחליסה – אשר מוזנחות באופן מחפיר. הדיכוי המעמדי עדיין כאן – בחלוקת המשאבים, בחינוך ובתעסוקה.
אפשר להיות סולידרי עם פעילי עמותת עמר”ם שמזכירים לתושבי המרחב את התפקיד שהיה לקליניקות באזור בחטיפת ילדי תימן. יותר מכל, אפשר וצריך להיות סולידריים עם ישראלים שמוצאם מאתיופיה, שיצאו השנה לרחובות אחרי ששילמו מחיר דמים יקר. אפשר לראות אותם נאבקים על הכרה ועל קבלה, ולזעום על הגזענות שבה המאבק הזה נתקל.
בקרוב עשויה להתקיים שביתה בעירייה. שביתה היא תמיד עת מבחן לסולידריות. עמדה סולידרית לא בוחרת את המאבק בשביל מישהו אחר. היא אמורה לתמוך בו.
הקריאה לסולידריות נובעת קודם כל מההבנה שאנחנו בני גורל אחד, שאיש מאיתנו אינו טוב יותר מרעהו – אף פעם, בגלל שום דבר – אבל גם ממחשבה נוספת: סולידריות היא עוצמה אדירה. המאבקים שנכונו לנו כאן מתקיימים מול גופים אדירי כוח. משרדי הממשלה, גורמי התכנון ושאר הגופים הקובעים את גורלנו מתייחסים אלינו בציניות ובביטול. מבחינתם אנחנו חלק מהדמיה או גרף או רשימה של נתונים. אבל די בכך שמאבק אחד מתחבר עם מאבק אחר כדי לערער את האוליגרכיה. תארו לעצמכם חיבור של מאבק על מוסדות לימוד בין החרדים, הערבים ותושבי שכונות החוף. תארו לעצמכם עובדי עירייה שמקבלים גב מתושבי העיר במאבק נגד עירייה שמתייחסת אליהם בביטול.
הייתי רוצה לדמיין גם ראש עיר סולידרית עם תושבי המרחב, אבל כפי שמשתקף מרשימת הנושאים, יש בתחום הזה פערים רבים שעליהם צריך לגשר. סולידריות לא יכולה להיות מותנית בדברים כמו גבולות טריטוריה של הרשות – זהו משחק מסוכן שניסו אותו הרבה פעמים ושאחד מהשמות המרוככים שלו הוא בדלנות. את הסולידריות יש לבסס על המשותף, וכמורה דרך היא נשענת על הרחבה של המשותף ולא על צמצומו.
