פעם, כשהיינו ילדים, הרחוב היה מגרש המשחקים שלנו. היינו משחקים מתחת לבית השכנים (שהיה, כמקובל בחיפה, בית על עמודים), על המדרכה, בשדה העזוב שמול הבית (היום ניצבים בו כבר כמה בתים די חדשים. דבר לא נותר מהסלעים, מהעצים ומהשיחים שהיו לנו עולם ומלואו) ובחצרות הבתים. לא הסמארטפון, הווי והקונסולה היו לנו למשחק אלא הכדור, האבנים, הגירים והחבל. וכמובן, עולם הדמיון.
ריבים ומחלוקות הם דבר נפוץ בין ילדים, ובמיוחד בעת משחקים או תחרויות. מי סיים ראשון או מי עבר עבירה או מי נפסל – כל אלה הן שאלות הרות גורל במהלך משחק חברה בין ילדים. אבל היתה הסכמה אחת המקובלת על כולם – לכל משחק יש חוקים. אפשר להתווכח על הגרסה התקפה, אבל מרגע שהוסכם לגביה היא הקובעת.
“החברה המשחקית” לפי הסוציולוג הגרמני הנודע מקס וובר היא חברה שכל מהלכיה ומוסדותיה מבוססים על עיקרון העל של כיבוד חוקי המשחק. כל השחקנים בזירה נאבקים זה בזה על כוח ועל סמכויות בדרכים העומדות בפניהם, אך המאבק חייב להתנהל על פי כללי המשחק, וכך גם נקבעת ההכרעה. ומרגע שנקבעה, כולם מחויבים לכבדה משום שאלה הם כללי המשחק, ולעולם לא משנים כללי משחק במהלך המשחק עצמו אלא רק לאחר שהוא הסתיים, ורק אם השינוי נעשה אף הוא במסגרת כללי המשחק.
המשטר הדמוקרטי-ליברלי אינו יכול להתקיים בחברה שאיננה “חברה משחקית”. כדי לשמר את יחסי הכוחות שבין הרשויות השונות, את האיזונים ואת הבלמים, חובה לשמור על כללי המשחק. בדרך כלל זה נעשה באמצעות חוקה, ולפעמים באמצעות הסכמה קולקטיבית גם ללא מסמך רשמי מעגן. אצלנו, בישראל, זה לא נעשה.
ערב סיבוב הבחירות השלישי ברציפות לכנסת אנו שוב ניצבים בפני שאלת הרת גורל. לא “מהם חוקי המשחק?” וגם לא “איך מקיימים אותם?” אלא שאלה שלא היתה אמורה להישאל כלל והיא “מי קובע את חוקי המשחק?”. צד א’ אומר: חוקי המשחק כבר נקבעו ומי שאוכף אותם הוא בית המשפט. לעומתו, צד ב’ טוען: בית המשפט?! המחנה ההגמוני הזה?! איפה הדמוקרטיה כאן? מי שצריך לקבוע את חוקי המשחק הוא העם.
רוצים להישאר מעודכנים?
הבעיה היא ש”העם” אינו ישות אוטונומית ותבונית בעלת הבנה בסדרי דמוקרטיה ומשטר, בהפרדת רשויות ובסדרי ממשל. העם הוא בסך הכל אוסף של אזרחים מכאן ומכאן, שבמקרה חולקים חלקת ארץ אחת ותעודת זהות ותו לא. “העם” אינו מעסיק את עצמו בשאלה “מי קובע את חוקי המשחק?” מכיוון שהוא משחק את המשחק הדמוקרטי הישראלי כבר יותר מ־70 שנה ומקבל את חוקיו כלשונם.
כאשר מבקשים לשנות את חוקי המשחק בעיצומו של המשחק מבקשים למעשה לקרוא תיגר על קיומו של המשחק עצמו. במקום משחק אחד עם חוקים ברורים מציעים קוראי התיגר לקיים מעין סדרת משחקים קצרה שבכל אחד מהם נטרפים הקלפים מחדש ושוב מחולקים, וכך הלאה עד שיוכרז מנצח. התשישות, האדישות, הציניות והניכור שיהיו מנת חלקו של “העם” שאולץ באל כורחו להשתתף שוב ושוב באותו המשחק עד שמושגת הכרעה – כל אלה אינם מעניינים אותם. זהו מחיר זניח שיש לשלם כדי להגיע להכרעה “אמיתית”.
“1,2,3 דג מלוח” היה השחקן הסופר קורא, וכל שאר השחקנים קפאו במקומם עד ששב לספור שוב. נראה כי השחקן הסופר עוד עומד שם במקומו, צמוד לקיר, בגבו לשאר השחקנים, עוצם את עיניו וצועק “1,2,3 דג מלוח!”, וכל השאר מתקדמים בכל פעם קצת ואז קופאים במקומם ושוב מתקדמים ושוב קופאים וחוזר חלילה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
