כשהתחילו לזרום התמונות מסין, עם השווקים הסגורים, הרחובות הריקים והאנשים במסכות, זה נראה כמו עוד אייטם של סוף מהדורה ביום שבת, משהו ללוות את שלהי הקריירה של יעקב אחימאיר ולכל היותר עניין לג’רמופובים מושבעים. כשהקורונה התחילה להתפשט מעבר לגבולות המעצמה ממזרח התחילו המחשבות העגומות על כך שמתישהו בטח תפרוץ מגיפה עולמית רצינית, מלוות בזיכרון המרגיע יחסית של הסארס – הפאנדמיה שהתחילה בקול תרועה וגוועה בקול ענות חלושה.
אבל אז התברר לנו שיש ישראלים הנצורים מול חופי יפן על ספינה שהוכתה במגיפה, וביניהם, שומו שמים, אפילו משפחה חיפאית. כאן התחלתי לנוע באי נוחות. ואז החלו להתרבות המקרים של קורונה בארצות אחרות, ובמקביל הלך והאמיר מספר הנדבקים. פה כבר שמעתי את הלמות תופי ההיסטוריה, ומהזיכרון הקולקטיבי צפו מונחים כמו “השפעת הספרדית” ו”המגיפה השחורה”, מלווים בוויזואליה מקוטעת שבה מככבות דמויות עם פניהם של ניקול קידמן או דסטין הופמן.
עדיין, חיפה הצטיירה בדמיוני כמספיק פריפריאלית ומרוחקת מהמולת שדות התעופה הבין לאומיים כדי להיחשב למקלט בטוח. לא כל שכן קרית חיים מכורתי, שבה אני מבלה את עיקר זמני. אם כבר להיות שולי, אז לפחות מוגן, לא?
ואז, או אז, התברר שכעומק הפריפריאליות כך עומק החדירה. בן רגע הפכה קרית חיים מעיר מקלט לנקודה אדומה לוהטת על מפת הקורונה. כל כך לוהטת מבחינתי, שבקומה למטה מתקיים בשעה זו בידוד ביתי עם תלמידה בכיתה שנחשפה לקבוצת התיירים הקוריאנים הנודעת. “איך? איך נפלנו ככה?”, שאלתי את עצמי בעגמומיות, והרי הבטיחו לנו כי “שנית במצדה לא ניפול” (השיבוש במקור ובכוונה, לטובת הקורא הקרתן).
בשלב זה היה עלי להחליט איפה אני נמצא על הסקלה בין פאניקה לאדישות. מישהו זרק בבוקר בחדשות: “80,000 נדבקים, 1,700 מתים”. לא יודע אם אלה הן באמת הפרופורציות, אבל אם זה כך, מדובר בשני אחוזים בערך. זה הרבה או מעט?
רוצים להישאר מעודכנים?
אז כמובן שזה הרבה מאוד. אף אחד לא היה יוצא בבוקר לנהוג במכונית אם זה היה אחוז ההרוגים בתאונות דרכים. בגלל אחוז תמותה קטן יותר מזה, למשל, אני לא מוכן לעבור ניתוח בריאטרי. מנגד, כשאני חושב על זה, לא פעם לקחתי סיכונים גדולים מזה. יש מי שיוצאים לטרקים בג’ונגלים ושקופצים מגשרים, ויש כמוני, שמחרפים את נפשם במסעות אלכוהול שמוטב לא לפרט את מהלכם בכלי תקשורת מהוגן.
וכשחושבים על זה, אני מעשן בכלל, ובטח עוד מעט אצא למדרגות להפסקת סיגריה ואבהה בנוף הניבט אלי מדרום – חוות המיכלים של תש”ן שנמצאת במרחק של כ־100 מטר מכאן, ריכוז של חומרים מסוכנים בלב שכונת מגורים שהם גם רעילים וגם נפיצים, ממש בחצר האחורית של בית הספר דגניה, אם כבר מדברים על חרדה לגורל דור ההמשך.
חטיבת דגן, שתלמידיה ישבו השבוע בבידוד, נמצאת אף היא על ציר תעשייה עתיר ארובות ומפעלים. זהו הציר שפעם שכנו לצדו המעברה ושכונת העולים שיכון עירוני שפונו והפכו לאזור שומם כמעט לחלוטין, אבל החיץ הדק הזה יעיל בדיוק כמו מסכת פורים באמצע התקפת גז חרדל. המפגש האקראי עם קבוצת קוריאנים, שאולי היו נשאים של הווירוס ואולי לא, הפכה את התלמידים האלה למוקד עניין – דווקא זה ולא העובדה שהם חיים לפתחו של הר געש מטאפורי, והדרך היחידה לא להגיב לכך בפאניקה היא להדחיק.
אני אומר את זה משום שכך גם אני מתנהל. זה לא טוב, זה לא אחראי כלפי הדור הבא, אבל זה אופן הישרדות די נפוץ. מכל מקום, באשר לשאלה אם כתושב קרית חיים אני צריך להגיב לעניין הקורונה בפאניקה או באדישות התשובה היא ברורה: אין מה לדאוג – המצב הרבה יותר גרוע מכפי שהוא נראה.
חנית ג'אגר
מצמרר כתבה נהדרת כל מילה בסלע