קר היה השבוע בירושלים. קר, גשום וריקני. בדרך כלל, סוף פברואר–תחילת מרץ הם דווקא זמן מעולה לחופשה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. החורף כבר הולך וגווע לו, מזג האוויר מתחמם קלות ומחירי בתי המלון ושאר העסקים העונתיים עדיין בשפל. ובכל זאת, העיר נראית כה ריקה.
לא, ירושלים לא איבדה מקסמה ולא מיופייה, וגם בפן הביטחוני לא אירע בה, למרבה המזל, שום אירוע חריג, כזה המייצר אוטומטית ריקושט תדמיתי שמוחק את התיירות. לא המצב הביטחוני מרחיק את התיירים מירושלים ולא הקור החורפי ולא יוקר המחירים, אלא וירוס קטן אחד.
כחודש בלבד, אולי מעט יותר, חלף מאז התגלה מקרה המחלה הראשון של וירוס הקורונה, וכבר העולם כמרקחה. בסין שותקו מפעלי ענק, ותעשיות שלמות פשוט מושבתות. חברות ענק נושאות הפסדים כספיים אדירים ואינן יודעות אם ומתי יתאוששו מהם. חברות תעופה מבטלות מאות טיסות בחודש ליעדים שונים בעולם, והיכן שהחברות אינן מבטלות את הטיסות מבטלים הנוסעים בעצמם את חופשתם. וכך, ערים מתרוקנות מתיירים ומעצמן.
כשווירוס אימתני מתפשט בעולם הפחד גובר, וכשהפחד משתלט על האנשים הם לא יוצאים לחופשה אלא מסתגרים בבתיהם. זו תופעה אנושית טבעית, ולכן היא חובקת עולם. כולם ביחד באותה הצרה. העובדה שרוב האנושות אינה נושאת את הנגיף בדמה ומספר הנשאים והחולים הוא זעום ביחס לאוכלוסיית העולם – עובדה זו היא זניחה בעיניהם.
רוצים להישאר מעודכנים?
פחד הוא כלי אפקטיבי מאוד בעולם המושגים של פוליטיקאים חסרי ביטחון עצמי, אבל לפעמים אין צורך לייצר דמונים יש מאין כדי להניע בוחרים, הדמון מגיע מעצמו. ואולי בשבוע בחירות כה דרמטי, מן הראוי להדגיש את ההבדל בין דמון אמיתי לזה המדומיין: בעוד שהמדומיין מושך את הבוחרים החוצה מביתם לעבר נקודות מפגש מוסכמות ומניע אותם לפעולה, הרי שדמון אמיתי עושה בדיוק את ההיפך – הוא מבריח את האנשים מכל נקודת מפגש אקראית ומשיב אותם הביתה.
והדמון הזעיר הזה, הבלתי נראה כמעט, יותר משהשתלט על גופם של בני האדם, הוא השתלט על מוחם ועל מחשבתם. לא בגלל הצורך להבריא הם לא יוצאים מהבית אלא בגלל הפחד לחלות. ובגלל הפחד הזה מפעלים נסגרים וטיסות מתבטלות ונופשים נדחים וכלכלות קורסות.
לפעמים טוב להיות שחקן זניח בליגה של גדולים. הנה, אצלנו, ראש העיר יוצאת בטיסה מיוחדת אל השכנה קפריסין במאמץ לרתום אותה לטובת מאבקה להארכת שדה התעופה בחיפה ולהגדלת מספר התיירים הצליינים שיגיעו מקפריסין לחיפה. את המאבק הזה קל לנהל משום שאין בו כל חשש להפסד ומשום שאין בו כל סיכוי לניצחון – השדה לא יוארך, הקפריסאים לא יגיעו, וגם אם יגיעו הם לא ישנו במאומה את מצבה העגום של התיירות בעיר. והרי לכם מצב שאי אפשר להפסיד בו. לא השדה הקצר הוא הסיבה לאי הגעתם של התיירים לחיפה ולא הארכתו היא שתפתור את מצוקת התיירות בעירנו. הסיבה היא עמוקה בהרבה – היא מתחילה בתשתית תיירותית רקובה, נמשכת בהיעדר השקעות בפיתוח התיירות, ומסתיימת בתפישה מיושנת שלא מתאימה למציאות בת ימינו.
אבל השדה הוא הקורונה שיצרה העירייה כדי להצדיק את מהלכי הסרק שלה אל מול המציאות העגומה. הוא הדמון המדומיין שבו הרבה יותר קל להילחם, לא משום שהניצחון בו מובטח אלא בדיוק להיפך – מכיוון שהוא בלתי אפשרי.
הקורונה הכריעה את התיירות בעולם אבל הגל הזה יחלוף והתיירות תתאושש, וזה יקרה הרבה לפני שמטוס הצליינים הראשון מקפריסין ינחת בחיפה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מבקר, מרצה, סופר ומטייל
