מכל ההישגים והכישלונות הפוליטיים של מערכת הבחירות האחרונה, ההישג המשמעותי מכולם בעיני הוא נסיקתה של הרשימה המשותפת.
מבין כל מפלגות הכנסת, המשותפת היא היחידה שהצליחה להגדיל את כוחה בעשרות אחוזים ולהגיע למספר שיא של חברי כנסת: מעשרה מושבים בכנסת ה־21 היא עלתה ל־13 בכנסת ה־22 ול־15 בכנסת ה־23. זוהי עלייה של 50 אחוז תוך שנה אחת למפלגה המייצגת את המיעוט הערבי בישראל.
יש סיבות רבות להצלחתה האדירה של הרשימה המשותפת בבחירות אלה. בראש ובראשונה העלייה הדרמטית בשיעור ההצבעה בקרב ערביי ישראל, אחרי שעד היום ובמשך עשרות שנים הם העדיפו להישאר בבית ולא להצביע. העלייה בהשתתפות מבשרת, כך אני מאמין, שינוי מגמה מבורך אצל הפלסטינים אזרחי ישראל – לא עוד תושבים מתבדלים ומלאי טענות על “הממסד הציוני” ועל יחסו המפלה כלפיהם, אלא אזרחים שווי זכויות שמבקשים לעצמם נתח משמעותי מהעוגה התקציבית וחלק יחסי בסדרי העדיפויות הלאומיים של כל ממשלה שתקום. זו מגמה חיובית שמעידה קודם על התבגרות ועל נכונות גם להתפשר ולוותר על קצת לטובת הרבה.
סיבה נוספת להצלחתה הכבירה של המשותפת בבחירות היא שיעור תמיכה חסר תקדים במפלגה של יהודים שמאסו במנגנוני המפלגות הוותיקות ובמשבר המעמיק בשמאל הציוני, והעבירו לה את קולם. גם לכך יש סיבות רבות, ולא כולן הן מקור לגאווה, אבל התוצאה היא לא רק מרתקת אלא גם בעלת חשיבות לטווח הרחוק.
המחלוקת בציבוריות הישראלית–ציונית סביב שאלת הלגיטימיות בהצבעתם של חברי המשותפת בעד הקמת ממשלת גנץ היא עניין בפני עצמו, ולא כאן המקום לדון בו. אני מבקש להאיר נקודה אחרת שפחות מודגשת בדיונים הסוערים – הקשר החיפאי.
רוצים להישאר מעודכנים?
לא סביר שמצביעי המשותפת, ערבים ויהודים כאחד, הקדישו תשומת לב רבה אם בכלל לשאלת זהותו של יו”ר הרשימה ח”כ איימן עודה. אך לטעמי, הסיבה המרכזית להצלחתה של המשותפת לגרום לקרוב לחצי מיליון בוחרים להעדיף לשים בקלפי את האותיות ודעם על פני אותיות אחרות או על פני הישארות בבית היא יו”ר המפלגה עצמו.
עודה, שלא היה מוכר בציבור הערבי הכללי בישראל עד לבחירתו לראשות הרשימה המשותפת לפני כארבע שנים, הוא לא רק חיפאי גאה שכיהן כחבר מועצת העיר מטעם חד”ש במשך כחמש שנים, אלא הוא בן העדה האחמדית בכבביר אשר מייצג בתפישותיו ובהתנהלותו את הרוח החיפאית עצמה, לא פחות.
שותפות אמת בין יהודים לערבים אינה סיסמה עבור החיפאים. היא מציאות שכולנו גדלים בה ולתוכה, ומורגלים בה עד שהיא אינה בגדר סוגיה עבור רובנו. חיפה אמנם כבר אינה אדומה כפי שהיתה עד לשנות ה־80, אבל ב־DNA שלה היא עדיין עיר של פועלים – של הנמל, של חברת החשמל, של התעשייה, של סולל בונה – ובין הפועלים אין הבדל של ממש בין יהודים לערבים. לא צריך להיות מרקסיסט ואפילו לא סוציאליסט כדי להבין שכשעובדים ביחד במרחב משותף, בפעילות משותפת, כתף אל כתף, נוצרות סולידריות והזדהות.
כשחיים יחדיו, לומדים יחדיו באותם בתי ספר, עובדים יחדיו ומבלים יחדיו נוצר מרחב משותף ונוצרים ערכים משותפים אשר מקודשים יותר מערכים של התבדלות, זרות ופחד. בל נשלה עצמנו – רק מיעוט קטן מבין היהודים הישראלים מזדהה עם הרשימה המשותפת, וגם אלה בדרך כלל רואים עצמם מזדהים עם חד”ש ולא עם רע”ם–תע”ל או בל”ד.
אבל אם היתה נחוצה לרשימות הערביות חותמת כשרות שתהיה מקובלת ולו על מקצת מהיהודים ומהציונים במציאות של מזרח תיכון מדמם, היה צורך בנציג חיפאי אותנטי וברוח החיפאית שהוא הביא עמו כדי להשלים את המשימה. וגם בכך אפשר להתגאות.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מבקר, מרצה, סופר ומטייל
