ביום שישי לפני שבועיים הבן שלי עלה לתורה. חגגנו בר מצווה אחרי ציפייה עצומה. מכיוון שאני גרושה הוחלט לערוך לאפרוחון שתי חגיגות בר מצווה נפרדות – אחת של הצד של אמא שלו ואחת עם אבא שלו. את הבר מצווה אנחנו תכננו במשך תקופה ארוכה, ולשמחתי הרבה עשינו אותה לפני שהטירוף השתולל. בדיעבד, אולי היה נכון לדחות אותה.
הגרוש שלי עשה את האירוע בבית כנסת קונסרבטיבי עם משפחתו ועם חבריו, ואני ערכתי את האירוע בבית כנסת רפורמי, ואחריו ארוחה עם המשפחה המצומצמת ועם החברים הקרובים במלון Bay View (לשעבר מלון נוף).
כשהאירוע הסתיים חשתי הקלה עצומה על כך שהכל עבר בסדר, שכל הספקים קיבלו תשלום, שלכולם היה טעים ואף אחד לא חטף הרעלת מזון, שהאורחים נהנו מהאווירה ומהטקס, ושכולם חזרו לביתם בשלום עם מגנטים מזכרת מהאירוע. ובאמת, הכל היה בסדר. למעט הקורונה.
הדוד היקר והאהוב שלי אושפז בשבוע שעבר. הוא היה אמור להגיע לבר המצווה כמה ימים לאחר שחזר מחו”ל, אך מכיוון שהוא שב מספרד הוא ביטל את ההגעה כדי לשמור על הבידוד ולא להדביק מישהו בטעות. אבל מי שחגגה איתנו היתה בתו, בת הדודה האהובה שלי, שאושפזה ביום שני השבוע בגלל הקורונה.
זה התחיל בשיחת טלפון עם אבא שלי ביום ראשון בלילה, שבה הוא הודיע לי שהיא נמצאה כנשאית ושחייבים להודיע לכל מי שהיה באירוע – המלצרים, הצלמים, בני המשפחה, החברים וכמובן האפרוח שלי, שכרגע נמצא איתי בבידוד. התקווה היא שהכל תקין אצלנו, וגם אצל כל מי שנתקלתי בו מאז האירוע – ברכבת, בסופר, באירועים ובעבודה. אז למי להודיע קודם? מהם סדרי העדיפויות? התחלתי בחברה שהגיעה בהיריון לאירוע, אחר כך עם חברה שעובדת כמיילדת בקריה הרפואית רמב”ם, בהמשך עם חברות אהובות מהעבודה באוניברסיטת חיפה, וכמובן עם בני המשפחה שנכנסים מיד לבידוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל כשמגיעים לשיחה עם מד”א מבינים שבדיקות עושים רק למי שיש לו תסמינים (חום של יותר מ-38 מעלות וקוצר נשימה), אבל מכיוון שאנחנו עוד לא שם אז אין בדיקות. לגבי משרד הבריאות, הם בדקו מי היה באירוע ונתנו מסמך שרק שכירים רשאים למלא. עצמאים לא נחשבים כאן. מתברר שהמדינה יודעת לקחת יותר מאשר לתת.
לגבי אמינות הבדיקות, גיליתי שלבת הדודה שלי עשו את הבדיקה פעמיים. בפעם הראשונה היא יצאה שלילית. מה שיש עכשיו זה בעיקר חוסר ודאות.
את השעות אנחנו מעבירים בקריאת ספרים, בצפייה בוולוגים, וכמובן בגלישה בפייסבוק, ובעיקר בקהילות הקורונה של אנשים שאיבדו את עבודתם או מחפשים את הדרך לשמור על השפיות, כמו למשל קבוצת “קורונה בתנועה” שבה חבר חיפאי עושה תרגילי ספורט למי שסגורים בביתם. אני מנסה להשלים עבודות לקראת סיום תואר שני בתקשורת ולעסוק מרחוק בעזרה לקהילה המקומית בשכונת ורדיה שבה אני גרה ובהתנדבויות כמו הוראה מרחוק.
הבן המתוק שלי, שלצערו לא זכה באמא מבשלת, עושה ניסויים במטבח. בינתיים הוא למד איך לא לאפות עוגת תפוזים ואיך לא להכין ואפל בלגי. למזלי, הבית שלי מלא בפירות ובירקות שקניתי בסופ”ש, ויש גם כדורי ויטמין C שרצתי לקנות כשחשבתי שהקורונה לא תגיע אלינו. והדאגה היחידה היא איך לאגור את הזבל בשבוע הקרוב בלי לרדת למטה ובטעות לפגוש שכנים.
אני מתפללת שנעבור את התקופה המאתגרת הזו, שנצא ממנה יותר קהילתיים, עם יותר רעות, אולי אפילו קצת יותר משכילים בזכות הזמן לקריאה שנכפה עלינו. אני מקווה לא להפוך לבטטה משהייה בלתי אקטיבית במרחב מצומצם, ובעיקר להעריך את כל הטוב שסביבנו. אני מאחלת בריאות טובה לכל החיים על פני כדור הארץ.
הכותבת היא רכזת דיגיטל באוניברסיטת חיפה
הדס תמיר ושיר
תחזיקי מעמד בילי אנחנו איתך
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אנשים מקוללים