מוזר היה לנהוג השבוע בשכונת הדר. מעולם היא לא נראתה כה שוממה ועזובה. החנויות, בתי הקפה והמסעדות כולם סגורים, תריסיהם מוגפים, והאוטובוסים המעטים שחולפים בה ריקים מאדם. הרמזורים עובדים ופנסי הרחוב מאירים כרגיל, אבל תחושות החשיכה והקדרות שולטות. זו לא עיר. זו עיר רפאים. זוהי מלחמה שקטה.
בעוד 20, בעוד 30 ובעוד 70 שנה לא יהיה אחד מאיתנו (מי שיישאר בחיים כמובן) שלא יזכור את הזמנים הללו, את הימים הללו, את המלחמה הזאת – איפה היה (איפה? בבית, כמובן, איפה כבר אפשר להיות?!), מה עשה (קרא, השלים סדרות בבינג', טיפס על הקירות או ספר בלטות, מכוניות חונות, ספינות בים, עלים על העצים) ומה היו המחשבות שחלפו בראשו.
תקופות דרמטיות רבות ידעה האנושות במהלך ההיסטוריה – מלחמות עולם, מסעות כיבוש עקובים מדם, מגפות ומחלות, אסונות טבע אדירי מימדים, רעב נוראי וטרור. כולם נתנו את אותותיהם על אוכלוסיות גדולות מאוד, לעתים קטלו מיליונים, השפיעו על ממשלות, על כלכלות ועל מעצמות, ושינו את העולם כפי שהיה מוכר עד אז. כולם חוללו תמורות מרחיקות לכת על האוכלוסיות שנפגעו בהן, אך אף אחד מהם לא עצר כליל את התנהלות החיים עצמם, אפילו לא עבור אלה שניצבו במוקד ההתרחשות.
במלחמות, גם בגדולות ובהרסניות ביותר, אנשים עדיין יצאו מבתיהם לעבודה והילדים – לגנים ולבתי הספר. גם הלימודים במוסדות האקדמיים נמשכו כהרגלם. התעשייה עבדה בקצב מוגבר, התחבורה הציבורית המשיכה להעביר נוסעים ממקום למקום, הסוחרים המשיכו למכור את מרכולתם, תיירים המשיכו לתור, בתי המלון, המסעדות ואתרי התיירות פעלו באופן סדיר, ואפילו התיאטראות המשיכו להעלות מחזות חדשים.
רוצים להישאר מעודכנים?
גם כשמגיפות נוראות חיסלו מיליוני בני אדם, חייהם של כל השאר נמשכו כרגיל, פחות או יותר. מי שנדבק, חלה ואולי גם מת. מי שהחלים או לא חלה כלל, המשיך בשגרת חייו. גם אסונות טבע נוראיים, כמו סופות הוריקן אימתניות שמשמידות ערים, צונאמי הרסני שמטביע את קו החוף, התפרצות הר געש שקוברת יישובים באפר ולבה או שריפות ענק שמחסלות יערות שלמים וכפרים – אפילו אלה חלפו ביעף, השמידו מה שהשמידו, בעוד ששאר העולם והאנושות ממשיכים בשגרתם.
זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה העולם כולו מושבת מכל פעילות שאינה חיונית להצלת חיים או לשימורם. תעשייה שאינה חיונית מושבתת לחלוטין; מקומות עבודה צומצמו עד למינימום הכרחי או נסגרו כליל; ענפי כלכלה שלמים כמו תיירות ותעופה פסקו לחלוטין וחלקם קרסו כלכלית ולא יוכלו להשתקם; המסחר הקמעונאי פסק – מלבד מרכולים וכמה פיצוציות, כל שאר בתי העסק נעולים במנעול ובבריח; אתרי הנופש, הבילוי, התרבות והפנאי סגורים ומסוגרים – נפש חיה לא תמצא שם; התחבורה הציבורית צומצמה גם היא עד למינימום ההכרחי, וגם הקווים הפעילים דלילים מאוד בנוסעים.
וכך, פחות או יותר, זה בכל העולם כמעט. מלחמה של ממש, אך מהסוג שלא הכרנו בעבר. זו מלחמה שקטה. לא נורה בה אף לא קליע אחד, שום תותח אינו מרעים, שום מפציץ אינו חג באוויר ושום גנרל לא מוביל את חייליו במערכה. זו מלחמה שקטה שהמתים בה מתים בדממה, ללא פצע אחד בגופם או שריטה. ובכל זאת, כל העולם כולו נמצא בעיצומה וכל אזרחי העולם הם קורבנותיה.
אין לדעת כמה זמן תימשך המלחמה. די ברור מה יהיה היקף נזקיה, ובעיקר הנזקים הכלכליים העקיפים. הם יהיו חסרי תקדים. וביום שבו הכל ייגמר ונורשה לצאת מהחורים ולשוב אל הרחוב, אל החיים, מה יישאר מחיפה שהכרנו, שאהבנו, והאם אי פעם היא תשוב?
הכותב הוא יועץ תקשורת, מבקר, מרצה, סופר ומטייל
