מי מקרב ההורים לא מחה דמעה כאשר ראה בפעם הראשונה את צאצאו/ה חובש כובע קרטון בצורת נר בטקס חנוכה בגן? בעיניים מצועפות אנחנו הולכים לטקס הקבלה של הילדים שלנו לכיתה א’, הלב מנתר כאשר הם באים בפעם הראשונה הביתה עם גיליון הערכה, אנחנו מתגייסים בחרדת קודש להסיע אותם למכון וינגייט ולמכון דווידסון ולחוגי העשרה מעבר להרי החושך, משננים ביחד איתם את ביאליק ואת אלתרמן ואת גולדברג בשיעורי ספרות, מתעצבנים ביחד על איך הורסים את עגנון ומאיימים שננשל אותם מהירושה אם הם לא ילמדו 5 יחידות מתמטיקה. וכל זאת למה?
כי אנחנו מאמינים שההתפתחות האישית עוברת דרך ההתמודדות עם החומרים שיצרה הרוח האנושית – המדע, הספרות, ההיסטוריה, השפה – ושהדבר החשוב ביותר שאנחנו יכולים להעניק לילדינו, מעבר לדאגה לקיומם הפיזי, הוא השכלה. ולא השכלה אשר מוקנית כלאחר יד, אלא הנחלה מלאה תשומת לב של תכנים משובחים משולבים בערכים.
ואז בבת אחת נקרע המסווה מעל פני הדאגה של עם הספר להשכלה של ילדיו. המורים היו הקורבנות הראשונים להוצאה של עובדים “לא חיוניים” לחופשה ללא תשלום, ורשת הביטחון החינוכית של הלימוד מרחוק התגלתה ככברה מחוררת וחסרת ערך. תכלית קיומם של המורים, לפי השקפתם של משרד החינוך ועיריית חיפה, היא להכיל את הילדים ואת בני הנוער בשעות שבהן ההורים שלהם מייצרים הון ש”יחלחל” מהם למעלה או למטה, תלוי בעוד כמה פרמטרים. לא עגנון ולא פיתגורס, לא גולדברג ולא ניוטון. שום דבר לא נלמד לשמו. הכל כותרות ריקות. הכל רק כדי לשמן את גלגלי הייצור של עוד ועוד הון.
כל טיפה של אקסטרה מופרטת, כל מיליליטר של ערך מוסף ניתן בתשלום, בחוגים. קיצורו של דבר – העירייה, בגיבוי המדינה, לא נותנת דבר מעבר למה שהיא חייבת. הלב שלה לא שם.
רוצים להישאר מעודכנים?
החינוך הוא רק אחד מהשטחים המוזנחים ביחסים בין הרשות לתושב. השירותים שניתנים למי שמקיימים את המדינה מכוח הסכמתם להיות נתיניה ומפרנסים אותה בחלבם ודמם הם על פי רוב עלבון ולא מטפסים מעבר למדרגה של תחזוקה שוטפת. גם זה בקושי. החינוך הוא מקרה מבחן שקוף ולכן בחרתי להתייחס אליו, אבל אסור לשכוח שנחיצותו של חדר מיון בקרית שמונה היא בגדר “משעמם” נכון ליום שלפני הקורונה. עכשיו זה כבר מעניין, ולחרדתי, מחר ככל הנראה זה שוב לא יעניין.
מניין אני מסיק זאת? נשוב לחינוך ונבחן את שלבי המשבר: כאשר הילדים והמורים נשלחו הביתה אחרי פורים זה היה בליווי הבטחה שהלימודים יימשכו מרחוק (האוניברסיטאות עושות את זה לא רע, זה אפשרי). אלא שאז היה דחוף לשלוח את המורים לסוגים שונים של חופשות ולסמן אותם כעובדים לא נחוצים. אחרי שהתעוררה מיני סערה ציבורית חזר משהו אמורפי, בלתי מחייב, שחלק מבתי הספר השתמשו בו עד לתחילתה של חופשת פסח וחלק לא, ובכל מקרה לא ניתן לומר שהתקיימו לימודים סדירים.
אם אלה יהיו פני ההתאוששות של מערכת הבריאות ביום שאחרי, הרי שלא התקדמנו במילימטר. המשבר הזה היה צריך ללמד את קברניטי המדינה שהם חייבים להכניס את היד עמוק לכיס כדי לממן שירותים. במקביל הוא היה צריך ללמד את צרכני השירותים לדרוש אותם. כשכל כך הרבה תושבים מסתמכים על ביטוחים רפואיים משלימים שקופות החולים לא מעניקות או דורשות עבורם כסף רב, הם חושבים על ניתוח בחו”ל או על תרופה למחלה נדירה. הם לא חושבים על הצורך במכונת הנשמה אלמנטרית, בערכות בדיקה או אפילו סתם במיטה פנויה.
את אלה אנחנו צריכים ללמוד לתבוע. לא לצפות לכך בעצלתיים. אם הילדים שלנו חשובים לנו, אם אנחנו חושבים שמה שהם משננים בעשרות השעות שהם מבלים בבתי הספר משנה משהו, ובאותה מידה אם הנשימה הבאה שלנו חשובה לנו, אסור להסכין למצב שבו הצינורות של הרשויות צרים מדי והן לא יכולות להזרים בהם חיים וחמצן. את הדרך לממן את הגדלת ההוצאה על שירותים ימצאו הכלכלנים והפוליטיקאים, ואם לא – הבה נראה להם שהם משעממים אותנו ואנחנו לא.
