כששואלים את אמא שלי מאין היא עלתה לישראל, כמו רבים מבני העדה, היא עונה בקצרה: "חוס לארס". די בשמיעת המבטא כדי להבין שהחוץ לארץ שלה הוא עיראק. ומאז שהיא ורבים עלו מהתפוצות הספיקו ימי הצנע של שנות ה-50 להותיר בהם שריטה עמוקה שהרימה את ראשה ועשתה קאמבק עם אורז וזיקוקים בימי הקורונה. התוצאה: שקי אורז, קמח מכל הסוגים, קופסאות שימורים עם כל מה שאפשר לשמר, ביצים וקפה בכמויות שאפשר לסחור בהן. למעשה, כבר ביום השני להתפרצות הקורונה בישראל התחלתי לחשוד שאמא שלי תהיה האשה היחידה שחצתה את גיל 80 שתחלק אוכל מבעד לדלת.
את כמויות המשלוחים והאוכל שמגיעות לדלת הנעולה אני אוספת. קצת לפני שהוחלט על הסגר, ומהיכרות שטחית עם הרשויות ועם מערכי הרווחה בישראל, חשדתי שכדאי שלא אשאיר את אמא שלי לבד. הצעד הזה התברר כגאוני, בעיקר בימים הראשונים, כי היא התעקשה להכניס לביתה את "שלום מהתבלינים", את "אמנון מהירקות" ואת "יורה מהסופר", ונזפה בי, תוך הצגת טיעון אפידמיולוגי מנומק, כשביקשתי מהם להשאיר את מרכולתם מבעד לדלת הסגורה: "את לא מכירה אותם. אני מכירה אותם והם אנשים טובים. אין להם קורונה".
וכך מצאתי את עצמי בקרית אתא, שבה נולדתי וגדלתי, אוספת משלוחים של מזון. אמא שלי, לעומתי, פחות מתרגשת, וכדי לנצל את הזמן ואת הפרודוקטים היא מעבירה את הזמן בין תוכניות בישול לבין בישול במטבח ומפצירה בבנותיה ובנכדיה לבוא ולאסוף קופסאות של אוכל מבושל. כשהם מבקשים להישמר מפני הנגיף היא פשוט עורכת שולחן ומזמינה אותי לאכול בעדינות אין קץ: "מה עכשיו? נזרוק?".
פאה ולקט
בימיה הראשונים של המגיפה ערכו רבים מחברי חשבון נפש וסידרו את מגירות וארונות הבית. אני הגליתי את עצמי לצור מחצבתי, הותרתי את דירתי בגבעתיים שוממה, ובמקום חשבון נפש פתחתי חשבון באחת מרשתות עשה זאת בעצמך. זה התחיל בהזמנת לפידים נגד יתושים לחצר, סוללות, כפפות ומסיכות. אבל רשתות השיווק, בין אם זה מזון ובין אם זה תרסיס נגד מעופפים בחצר, היו ערוכות בערך כמו גורמי הכלכלה והרווחה בישראל. שלושה ימים ברציפות הגיע שליח אחד עם מוצר אחד ועם לפיד נוסף. כך הפכה החצר של אמא שלי לקאסט של הישרדות.
כדי לשדרג את המראה חזרתי על אותה הטעות, וכמו יתוש שעף לעבר האש שבלפיד נכנסתי לאותו האתר של אותה הרשת והזמנתי תרסיסי צבע עם אפקט אבן מהודר. אלא שעכשיו החצר נראית כמו מקום מושבה של מועצת השבט ב"הישרדות" אחרי שלהקת יונים הגזימה עם הלשלשת שלה ("לא, אמא, זה לא קקי של ציפורים. זה הצבע החדש").
אפקט הקקי בצבע נשמר גם בנסיבות אחרות. אמא שלי, קוסמטיקאית במקצועה, גרמה לספר שלה לשלוח לה צבע לשיער מעורבב עם מברשת. היא צבעה, המתינה, הסבירה לי בזמן ההמתנה ש"אי אפשר להסתובב עם שיער לא מסודר. גם לא בבית", חפפה וגילתה לתדהמתה שהגוון שנתפס בשערה הקצר הוא חום-חרא. כך, בימים האחרונים, כשהיא יושבת על כורסת הטלוויזיה שלה שגם היא ניחנה בגוון החום-חרא, לא רואים ראש, ולפעמים בערב היא נראית כמו מחזירה בתשובה שנתקעה עם פאה זולה שהצליחה לקנות לפני הסגר.
רוצים להישאר מעודכנים?
ערוץ דיסקברי
כדי להתמודד עם הלחצים של מוצרי המזון ושל הגוונים המוזרים שנכנסו לחיינו התקשרתי למטפלת שלי, החכמה באדם. היא הציעה לי לצאת לטבע, להתחבר. הסברתי לה שביוספטל קרית אתא אין כל כך טבע, יש יותר ערוץ הטבע: שיכורים שממשיכים לשחק קלפים במרכז המסחרי, עם מסיכות מתנדנדות שתלויות על אוזן אחת. בכל זאת, קשה לעשן עם מסיכה.
למרות הקשיים החלטתי שאולי כדאי מפעם לפעם לצאת להליכות מסביב לבלוק, ולתדהמתי גיליתי יקום מקביל שבו מגיפת הקורונה תקועה אי שם בסין הרחוקה. כאן ממששים בחנויות הירקות כל תפוח בידיים חשופות, מדברים איש אל רעהו בצעקות רמות "כמה הגרעין השחור?" עם האפקט הטיפתי נטול המסיכה.
כאן, ביקום נטול הקורונה, בחנות ה"יש לנו כאן הכל כי אנחנו מקומבנים", אפשר למצוא מסיכות רב פעמיות עם המותגים שכל אחד חייב בבית – אדידס, נייק, בוס וטומי הילפיגר – ומעליהן עדת שומרי צו הבריאות ממששים בידיים חשופות, מודדים וצועקים: "כמה האדידס עם 100 גרם גרעין שחור?".
