קשישים מתים בסתר. לבד. אינם חסרים לאיש. רק הריח שעולה מדירתם מנדנד, דוחק לפעולה, מסגיר שמשהו נורא קרה. עוד אדם, לרוב ערירי, נפטר לבדו. זו אינה תופעה חדשה. מדי שנה נפטרים בישראל כ-100 קשישים באופן הזה. ריח חריף שעולה מהדירה מזעיק את השכנים, ואיתם את כוחות ההצלה. רובם עריריים, ללא משפחה קרובה, חלקם בעלי רקע של מחלה נפשית. כמעט תמיד יאמרו שירותי הרווחה המקומיים כי אם הכירו, ניסו להושיט יד אך נדחו.
מגיפת הקורונה פגעה כידוע קשה במיוחד באוכלוסיית הקשישים. הן בשל סיבוכי המחלה ובשיעור הפטירות, הן בשל סגר הממושך שהביא לתופעות של דיכאון וירידה משמעותית בתפקוד, והן בשל העלייה החדה – של כ-50 אחוז – במקרי הפטירות הגלמודות. לרוב יחלפו ימים עד שהריח, ולא ההיעדרות, יצביעו על כך שמשהו קרה. וכל מקרה כזה של מוות בבדידות מוחלטת הוא מבעית ומעציב.
על אף שנראה על פניו כאילו אין הרבה מה לעשות במציאות חיים אורבנית מודרנית, עם הרבה יותר משקי בית של אדם יחיד, זו אינה גזרת גורל. בדרך כלל, אחרי כל פטירה איומה כזו יודעים השכנים לספר משהו על מי שגר שם. בכמה צעדים פשוטים ניתן לצמצם דרסטית את מימדי התופעה המבישה הזו:
רוצים להישאר מעודכנים?
מיפוי וניטור: כל שירותי הרווחה המקומיים יחויבו להחזיק מערכת טכנולוגית לניהול ולמיפוי לקוחות, מהסוג שנמצא כבר עשרות שנים בשימוש בחברות עסקיות. מספר קטן של קריטריונים יגדיר מי מהלקוחות נמצא בסיכון וזקוק למעקב מוגבר, שיבוצע על ידי עובדי הרשות, מתנדבים וכיו"ב. מערכת כזו למיפוי לקוחות לצורך מעקב מוגבר עשויה לשמש גם ילדים בסיכון, נשים נפגעות אלימות ועוד קבוצות באוכלוסייה שמרבים לצקצק על אודותיהם, אך בפועל לא מקדמים הרבה.
חיבור לשירותי הקהילה: בכל יישוב בישראל, עירוני או כפרי, פרושה תשתית שירות קהילה תומכת. השירות כולל לחצן מצוקה פעיל 24/7 בבית וקשר אישי קבוע. רשויות מקומיות צריכות להגדיר, במסגרת המיפוי, מיהם חמישה אחוזים מהקשישים בסיכון הכי גבוה, ועבורם לסבסד שירות קהילה תומכת.
חינוך ומודעות: השכנים הם גורם מפתח. כמעט כל שכן בבניין יודע להצביע על קשיש או על קשישה עריריים, מסתגרים, מעט תימהוניים אולי, שחיים איתו בבניין. ואם אתם כבר יודעים – כדאי להגדיל ולדווח לשירותי הרווחה כדי שאלה ישימו עין או אפילו לדפוק על דלתם אחת ליומיים.
חזית הבריאות: רוב הקשישים יגיעו פעם בשנה או יותר אל שירותי הבריאות השונים. על צוותי המרפאות לגלות ערנות ומודעות, להיעזר בקריטריונים לאורות אדומים, ולדווח למערכת המיפוי.
אלו הן רק מעט מהדרכים שבהן ניתן להתמודד עם התופעה. ריכוז מאמצי חשיבה בנושא יביא ככל הנראה לדרכים מצוינות נוספות. אבי אבות הטומאה הוא האדישות. אסור לנו להשלים עם התופעה המבישה הזו, שהיא תעודת עניות חברתית ותעודת הצטיינות במדד הניכור והאטימות.
* הכותבת היא מנכ"ל עמותת שילה – העמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק בחיפה אשר מפעילה מערך שירותי קהילה לקשישים עם ירידה תפקודית, וחברת הנהלת הלב – איגוד העמותות למען הזקן בישראל
