ד"ר עודד הרשקו בבית הספר נירים
ד"ר עודד הרשקו בבית הספר נירים

דון קישוט מנוה דוד

פורסם בתאריך: 6.7.20 11:36

כאשר עודד הרשקו הגיע לנירים, הוא חשב על לוגו חדש שיסמל את הבשורה שהוא עומד להביא לבית הספר. הוא בחר בסימבול הכי גרנדיוזי – טווס. כבר אז הוא ידע שדווקא המקום הזה – המוזנח, הנשכח, בחצר האחורית של חיפה – יזהר באור יקרות. דווקא אותם הילדים שלא מאמינים בהם יפרשו בגאווה נוצות ססגוניות מרהיבות. באתי חושך לגרש, הוא אמר, והחל ללמד את הילדים להסיר את הדימוי שדבק בהם כקעקוע, סטריאוטיפ עמוק של נחשלות. שבע שנים אחרי, וזה קרה. ועוד איך. נירים ניצל ונוה דוד הפכה מוקד עלייה לרגל. אין מי שלא מדבר על הנס החינוכי הזה.

כל מי שנכנס לנירים זוכה לקבלת הפנים המרנינה בשער של שני כלביו הענקיים שובי הלב, ולאחר מכן שמחה והפתעה בכל פינה, פנים מחייכות מאירות. ילדים מיד ייקחו אותך ויראו לך את בית הספר שהפך לפינת החי הכי גדולה בארץ, את הכיתות המדוגמות שהפכו למרחבי למידה מרתקים. הם יספרו לך בהתרגשות איך מטפלים באיגואנה ומהן התכונות של השרקנים, והנה הם כבר אוחזים נכון בנחש ומספרים על תהליך השלת הנשל, ומהי הטמפרטורה הנכונה לחימום החדר, ואיך מתייחסים לכל בעל חי בבית הספר – במים, מכונף, זוחל או דו חי. ומהי הסוואה, ולמה לא מלטפים בפינת חי, ואיך מאכילים. וחמלה גדולה של לב זהב יוצאת מהילדים האלה, אכפתיות ומעורבות שנובעות מתוך תהליכים של עבודת עצמי. כי ילד שיכול לתאר כך בעל חיים, ולטפל בו ביחד עם חבריו, ולכתוב עבודה עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו ומה יעשה למענו – הוא ילד שמח, בריא בנפשו, מכיר בערך עצמו, סקרן ללמידה. ומי שלא ראה איך חוגגים את חג הסיגד בנירים לא ראה שמחה מימיו, ולא ראה אהבת אדם בבית ספר. קהילת יוצאי אתיופיה בשכונה לא יודעת את נפשה מצער מאז שנודע על החלטת הרשויות. כמו החלילן מהמלין הוא הצליח למשוך אחריו ילדים ומשפחות ולהפוך אותם מבודדים מיואשים לקהילה חדורת אמונה בעצמה, שיודעת להתמודד עם קשיים מתוך רצון לפתור אותם.

ואיך אפשר היה לא להיסחף אחר דמותו של ד"ר דוליטל זה – רופא שהתנדב לעבור להוראה, דמות ממגנטת ומהפנטת? מילים מכשפות הוא בדה ממוחו הקודח והפך אותן כאחוז דיבוק למעשים גדולים, כאלה שרק מעטים מצליחים לעשות אצלנו בחינוך. בשנים הראשונות הוא ישן בבית הספר, קישט בלילות את קירותיו ובנה את הכלובים הראשונים. הוא התחיל לגייס תורמים, להקים את הספרייה, להכניס אליה ספרים חדשים, ריהוט וטכנולוגיה. האסתטיקה, תשומת הלב לכל פרט, הכבוד לסביבה ולאדם. באיזו חרדת קודש טיפחו הילדים את המקום הזה – מקדש מעט שהפך לסלון שלהם. כמה כסף הוא שפך מכיסו כשנמאס כבר לבקש מימון, עד שחלום הפך למציאות. עד היום הוא מגייס אוכל לבעלי החיים מחנויות, עושה קו ליקוט ירקות מרכס הכרמל ועד לשכונה, הולך ומאכיל את החיות בכל שבת, בכל חופשה. פינות החמד הללו פזורות בבית הספר ובחצרותיו. אין דבר כזה – לא בחיפה ולא בארץ. חלום של איש יקר אחד לעשות חינוך אישי, נטול סיסמאות וללא כל הטקס בישבן. הרשקו יצר יש מאין – בית ספר שמדברים בו בשפה של בני אדם ואשר שוררת בו הבנה גדולה: כדי שהוא יהיה בית של ספר, הוא קודם כל צריך להיות בית של קשר.

כל עיר היתה מעלה על ראש שמחתה את דמותו, כל מערכת חינוך היתה מנופפת בו בגאווה גדולה. אבל זה כנראה היה רק עניין של זמן עד שהתברר כמה קשה לממסד החינוך המקומי להכיל אותו. לא שבלונה, לא קלישאת חינוך, חתיכת טיפוס. איפה יש עוד אנשים יפים שחינוך עבורם הוא לא אילוף ומספרים אלא מבט בעיניים, דיבור, חיבוק, הבנה עמוקה לנפשם של ילד והורה. היית יותר מדי אחר, בועט בתבניות, מערער על מוסכמות, לא נכנע לדרישות. ובסך הכל מה ביקש ממך הממסד? שלא תדקור בעין עם יזמות אמיתית שכזאת, שצומחת לאט מהשטח, לא ייחודיות אינסטנט. ובעיקר, הוא רצה שתדבר בשפתו ההגמונית. אנחנו לא מבינים אותך, טענו נגדך והתעקשו להפוך אותך לדמות הזויה. אתה מדבר בשפה של בני אדם ושל בעלי חיים, אתה מדבר אהבה, אבל אנחנו לא בעניין. אתה ואנחנו, עולמות אחרים.

 

 

הדיון הציבורי עוסק זה זמן רב בשאלות למה מנהלים מוצלחים עוזבים את בתי הספר ומדוע אנשי חינוך מוכשרים מסרבים לקחת על עצמם את התפקיד. מענה אפשרי טמון ברוח התקופה: צמצום גבולות השיח הביקורתי ודרישה לאחידות ולדיבור בשפה אחת. כפל הלשונות הוא מתעתע – דיבורים על אוטונומיה אך בשטח הדברים נראים אחרת. לא פעם במפגשי מנהלים השמעת את דעותיך, ביקורת נוקבת, עד שחדלת מלהגיע אליהם. הבנת שאין בהם השראה אלא הרשאה לדבר בשפה שבינה לבין חינוך טוב אין דבר. וזהו המסר שמחלחל מלמעלה: כך יעשה למערער על הסדר הקיים – כל סדר שהוא מוכתב, נדרש ובעיקר דכאני. חלילה לא לשקף מצב מדאיג, לעורר מחשבה, להציב סימן שאלה, להטיל ספק. בגנות המבוכה ובזכות הטיח.

היית הניגוד המוחלט לאמירת ההן הכרונית ולאי היכולת להטיל ספק במה שנדרש מאיתנו, אנשי חינוך. אחד בפה ואחד בלב. הנורמה הזאת מצביעה על נטישה מרצון של חינוך לחדשנות, לאלטרנטיבה. הוויתור עליך, הרשקו, הוא הוויתור הגדול על מערכת חינוך שאפתנית, יצירתית ומעוררת השראה. אתה משלם מחיר על סירובך להיות חלק מאותו פס ייצור, שבו העיסוק באישי נבלע בשטף של טרמינולוגיה מנוכרת. בנטישתך מזדקר עיקרו של המשבר בחינוך: שחיקת האפשרות לכונן יחסים בעלי משמעות בין מבוגרים לילדים, דיכוי יצר הלמידה, ויתור על הישגים הבאים מתוך סקרנות והנאה. דון קישוט שכמוך, הצבעת על האפשרות שחינוך טוב משמעו עיסוק באנושי, להיות בני אדם.

הפניית העורף אליך בולטת עוד יותר על רקע הדיבורים לאחרונה על כוונתו של שר החינוך יואב גלנט לתת אוטונומיה למנהלי בתי ספר ולהקטין את עוצמת הריכוזיות של משרד החינוך. התביעה לאוטונומיה נשמעת רבות עתה, במיוחד אחרי הרווחה הפדגוגית שהרגישו מנהלים ומורים בתקופת הסגר. פתאום הם גילו שאפשר להיות חופשיים, לפעול בלי לשאול, להיות יצירתיים בלי להיות כפותים בסבך של ביורוקרטיה. אבל אוטונומיה לוקחים ומממשים, לא מבקשים, כי לרוב גם לא מקבלים. השאלה היא מתי יקומו אנשי חינוך וייצרו סדר יום חינוכי אוטונומי ביומיום, בשגרה. אתה לא חיכית לקורונה, הפגנת חירות מחשבתית וחופש ביצועי יצירתי מהרגע שבו הגעת לנירים. ראית בבית הספר מקום לעצמך, הזדמנות שלך ושל כל לומד לחגוג את עצמו. נופפת לכולם בדגל הזה – לעשות הרבה ולדבר מעט, להיות צנוע ואמיתי, לעשות חינוך מעמקי הנשמה. הילדים האלה היו ילדיך, בית הספר הזה היה ביתך.

הוויתור עליך מחדד את השאלה עד כמה המדינה או העיר שלנו מעוניינת בלומד פעיל, מעורב ויוזם, חיוני באכפתיות שלו לאדם ולסביבה. האם באמת יש לנו עניין בחינוך רלוונטי, פורץ גבולות, שיש בו מקום לתהליכי עומק וללמידה מטעויות? כל ממסד חינוכי חפץ חיים מבין שהוא זקוק לאלה שמנסים בכל מאודם לא ללכת יפה בתלם. הרשקו מייצג זן נדיר של אנשי חינוך, מורים ומנהלים שיוצרים מדי יום אלטרנטיבה חינוכית ומצליחים במאמץ ובאומץ רב לפעול כנגד כל הסיכויים. מה שמניע את יזמי החינוך האלה היא אמונה גדולה שאפשר לחולל שינוי משמעותי במערכת החינוך ולעשות חינוך טוב שתכליתו היא השגת חיים עשירי משמעות.

לכן, עודד הרשקו, אתה לא רק הגיבור שלי, אלא בעיקר של כל אותם ילדים והורים שקופים, שהפכת לממשיים, מחייכים, מצליחים להישיר מבט לעבר אור התכלת העזה של המציאות הישראלית – ויכולים לה.

* הכותב הוא מנהל בית הספר עין הים – בית חינוך במרחב משחקי

 


רוצים להישאר מעודכנים אחר כל הידיעות החמות בחיפה?

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו – חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו – חיפה והצפון"


 

תגיות:

אולי יעניין אותך גם

תגובות

6 תגובות
  1. אורית

    עודד אדם מקסים. הייתי בבית הספר והתרשמתי מאוד ממנו ומהקשר שלו עם הילדים. עצוב לדעת ולא מפתיע, שהמערכת לאחר יודעת לפרגן , להכיל ולטפח מנהל כזה

  2. דניאלה אלקון חורי

    עצוב מאוד. מקווה ימצא דרך לעשות חינוך כמו שנכתב כאן בכל כך הרבה אמת והערכה

  3. חובב

    עודד היקר,
    אנשים גדולים כמוך תמיד מוצאים את הדרך לעשייה ותרומה לקהילה. אתה מושא לקנאה לכל איש חינוך בישראל ובעולם. אני מאחל לך את כל הטוב שבעולם, כי מגיע לך. איש של נשמה ענקית עם לב רחב של נתינה אינסופית, ומח קודח של יצירתיות, שכל כולו עסוק בארגון אותו הוא מוביל.
    מי יתן וכל מנהל, של מוסד חינוכי או גוף עסקי, יהיה בצלמך.

  4. חנה אלכסנדרוביץ-יתח

    עצוב מאוד וכלל לא מפתיע. מערכות מנוונות אינן יכולות להכיל אנשי רוח דוגמתו. לצורך מיגור הניוון יש הכרח לעבור מדיבור למעשה. הדבר מבקש יציאה מאזורי הנוחות של אנשים שכמותו המאמינים כי אפשר וצריך אחרת. אנשים המאמינים בדיבור בגובה העיניים, אנושיות וחמלה, אנשים שקצה נפשם מהרגולטור הרומס כל דבר יחודי ויפה סביבנו. זו צו השעה, זה מאבק על עתיד החברה שלנו, על עתיד ילדנו…

🔔

עדכונים חמים מ"כלבו - חיפה והצפון"

מעוניינים לקבל עדכונים על הידיעות החמות ביותר בעיר?
עליכם ללחוץ על הכפתור אפשר או Allow וסיימתם.
נגישות
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר
הורידו את האפליקציה
לחוויה מהירה וטובה יותר