עכשיו, ארבעה ימים לאחר הפיצוץ האדיר בביירות, עדיין לא ברור מה גרם לפטריית העשן האימתנית שהרעידה את בבירת לבנון וגרמה נזקים חסרי תקדים. לפי דיווחים מלבנון, כמעט מחצית מהעיר נפגעה מההדף ויש כ-160 הרוגים, אלפי פצועים ועשרות נעדרים.
הצילומים מהנמל שתיעדו את הפיצוץ הם מעוררי תדהמה. לי הם הזכירו פטרייה גרעינית, לא פחות. לפי הדיווחים מהשכנה מצפון, כ-2,800 טונות של אמוניה, ביחד עם כמויות ומספרים לא ידועים של חומרי נפץ/טילים/תחמושת שלפחות חלקם שייכים או היו שייכים לחיזבאללה, הם שגרמו לעוצמת ההדף. הלבנונים מסרבים לפי שעה לגלות מהו החומר שהיה אגור בכמויות עצומות במחסנים שעלו באש, אבל אני חושב שהתשובה היא די ברורה.
זהו נמל אזרחי, ובנמלים רבים בעולם אגורים מצבורים גדולים של חומרים דליקים ונפיצים כגון אמוניה, דלקים, שמנים וגזים שונים. אלה הם חומרים רגישים מאוד אשר עשויים בהחלט לחולל בעת התלקחותם עצמת אש כה רבה, עד שהיא מעלה אל על פטריית עשן מפלצתית שמסוגלת להשמיד שכונות שלמות.
אם יש לקח מרכזי ומהותי אחד שאפשר וחובה ללמוד מהפיצוץ האימתני אצל שכנתנו מצפון הוא שאסור בתכלית האיסור להחזיק כמויות ענק של חומרים מסוכנים, נפיצים ודליקים במצבורים עיליים גדולים בקרבת עיר מגורים צפופה, ובטח שלא בלבו של מטרופולין של מאות אלפי תושבים.
תארו לכם שבלבו של מפרץ חיפה היה ניצב עדיין מיכל ענק מלא באמוניה, ואוניית ענק עמוסה באמוניה היתה עוגנת בנמל פעם בחודש לצורך מילויו מחדש. זו היתה מציאות חיינו במשך עשרות שנים, ועד לפני שנים אחדות איש מלבד כמה פעילי סביבה חדורי מטרה לא פקפק כלל בנחיצותה של מציאות זו.
נדרש דוח חריף של כימאים בכירים, מפגן שרירים נחוש של עיריית חיפה, קמפיין קולני והתערבות של בית משפט כדי לשנות אותה, והדבר הוביל לריקון המיכל ולהפסקה של אחזקת מצבור אמוניה לצרכים תעשייתיים במפרץ. כיום, כך נדמה לי, אין עוד חולק על חשיבותו של המהלך ועל חיוניותו במניעת פיצוצים מחוללי אסון שכאלה.
רוצים להישאר מעודכנים?
ריקונו של מיכל האמוניה היה צעד מוצלח ראשון במשימת העל – סילוקם של כל מצבורי הדלקים, השמנים והחומרים הדליקים והנפיצים מכאן והמסוכנים משם ממפרץ חיפה ומהמטרופולין כולו.
גם ללא תוכנית “מפרץ החדשנות” ששואפת לסלק את כל המפעלים הפטרוכימיים המזהמים מהמפרץ ולשנות את ייעוד הקרקע בו מתעשייה למגורים, לתיירות ולפנאי; ואף ללא דוח מקינזי המפורסם אשר ממליץ לראש הממשלה לסגור את בז”ן תוך כעשור; ואפילו אם נתעלם לחלוטין מהסוגיה הסביבתית-בריאותית של אוויר נקי כחלק אינטגרלי מאיכות החיים ומאריכות החיים של תושבי המטרופולין – השורה התחתונה נותרת בעינה: אנו חיים סמוך לחבית אבק שריפה מפלצתית בגודלה; חבית שמכילה כמויות של חומרים מתלקחים ונפיצים מבהילות בהיקפן; חבית שדי בניצוץ קטן אחד שמקורו בטיל או ברקטה או בקצר חשמלי מקרי או בתאונה בלתי מתוכננת כדי לייצר שרשרת אש ותופת כה כבירה, אשר תבעיר את המפרץ במשך שבועות וחודשים ללא כל יכולת כיבוי, בדומה לבאר נפט בוערת.
אנו חיים בקרבתה של חבית חומר נפץ ודלקים ושמנים וגז, שבכוחה להחריב לא רק את שדרת התעשייה המרכזית של ישראל אלא גם תשתיות לאומיות מרכזיות, תשתיות תחבורה, ענפי כלכלה ומעל לכל – רבבות ואולי מאות אלפי בני אדם ואלפי בניינים ומבנים. פיצוץ אחד קטן, אפילו מקרי, די בו לבדו כדי להרוס את כל מה שנבנה כאן בעמל וביזע במשך כמעט 100 שנה ולהגשים את חלומו הרטוב של האיש אשר יושב לו בבונקר ממוגן מתחת לאדמה ומתפרנס מזריעת הרס, מוות ואימה בלבנון ובישראל.
אסור שחלומו ינצח. סילוקם של כל מצבורי החומרים המסוכנים הוא צו השעה.
