אלו הם הדברים שאשא מחר בטקס שיקיים בית הספר הריאלי לציון עשור לאסון הכרמל:
עשר שנים מאז השריפה הקשה בכרמל, והכאב לא מרפה. באסון הנורא נספו נהג האוטובוס, 37 צוערי שב”ס, שלושה לוחמי אש ושלושה קציני משטרה. אלעד ריבן ז"ל – תלמיד אהוב שלנו, צופה אש ומתנדב בכוחות כיבוי והצלה – נהרג באותו אירוע בעת מילוי תפקידו, והוא בן 16 בנופלו.
בכל דצמבר אנו שבים אל ההר ונזכרים ביום השחור ההוא שפצע את ההר הירוק תמיד. בוקר דצמבר לא טיפוסי לא ניבא דבר, תלמידי בית הספר קמו לשגרת יומם, ואיתם גם אלעד. פעמים רבות דיברנו על היום ההוא, כשהחלו תמרות העשן להסתלסל והאופטימיות הקוסמית שלנו הרגיעה אותנו כי סמכנו שיש לנו מדינה ושיש בה מי שיודע מה עושים. גם אלעד סמך על ניסיונו, יצא מהכיתה ורץ אל ההר. סוף סוף הדבר האמיתי, הוא אמר בלבו. ואז הגיע הערב והוא לא שב. החברים התכנסו ושתקו, ידעו אך סירבו להאמין.
אלעד ריבן ז"ל
רוצים להישאר מעודכנים?
בכל שנה אני נזכר בספרו של אדמונדו דה אמיצ'יס "הלב", ובסיפורו של "הצופה הלומברדי הקטן" – הנער האיטלקי שטיפס אל צמרת העץ ביער ולא ירד ממשמרתו למרות הכדורים ששרקו ליד ראשו והמשיך במשימת התצפית על כוחות האויב. "'רד ילד', קרא הקצין, 'ראו אותך, אני כבר לא רוצה כלום, רד!'. 'אני לא מפחד', ענה הילד. שריקה רוגזנית שלישית חלפה שם למעלה, וכמעט באותו רגע עצמו נראה הילד היורד תחילה, כשהוא אוחז בענפים ובגזע העץ ואחר כך כשהוא צונח ישר למטה, בזרועות פתוחות לרווחה".
כמו הצופה הלומברדי הקטן, כך היה אלעד צופה האש שלנו. איש לא קרא לו, הוא היה נאמן לקריאתו הפנימית. "קול קרא לי והלכתי, הלכתי כי קרא הקול". שלהבת לבו האמיץ האפילה על להבות היער הבוערות, והרוח הגדולה שפתאום הופיעה בדצמבר – רוח הגורל – לכדה אותו בתוכן. מאז שורה רוחו בנו, מונצחת באות המתנדב לנוער, ובכל שנה, כשאנו נפגשים למרגלות ההר, היא נמצאת עמנו, עם אותו חיוך מוצנע של אלעד בן ה-16 שהזכיר לנו שוב שגיבורים אמיתיים מפציעים במלואם רק עם לכתם.
אלעד, כמו עץ עתיק אתה נטוע עמוק בלבנו, ואנו לא פעם חוסים בצלך הרחב.
יהי זכרך ברוך.
* הכותב הוא מנהל סניף בית בירם בבית הספר הריאלי
