הזמן: לפני יותר מ־20 שנה. המקום: רחוב קיבוץ גלויות בעיר התחתית שקבץ קיבץ אליו מאות בליינים צעירים והדס אחת קטנה. קטנה מאוד. בת 13. הצצתי מרחוק לעבר המועדון האלטרנטיבי הראשון והיחיד שהיה אז בחיפה – מועדון שעבר כמה גלגולים ונקרא חור, אחר כך סגול ולימים האופרה. סמוך אלי היתה קבוצה של אמריקאים שהשקיפו גם הם על המועדון וחככו בדעתם אם להיכנס. הסתכלתי עליהם, הבטתי על המועדון ושוב עליהם, והתקרבתי אל הקבוצה. “רוצים להיכנס?”, שאלתי באנגלית, ולמשמע התגובות הנלהבות הצעתי להם לבוא אחרי.
“תביאו לפה את הבעלים בבקשה”, אמרתי לסלקטורים, ותוך פחות מדקה התייצב שם גבר מבוגר, שמנמן, עם לחיים אדומות וסיגר בפה. “אתה רואה את כל האנשים האלה?”, אמרתי לו, “אם אתה רוצה שהם ייכנסו אתה צריך להכניס אותי בחינם”. לא חלפו שתי שניות והוא פילס לנו את הדרך אל המועדון, ובמשך כל הערב הוא קרקר סביבי. “רוצה קולה?”, “רוצה אבטיח?” וכאלה. לקראת סוף הערב הוא נתן לי כסף למונית כדי שלא אטריח את ההורים, והציע שבשבוע הבא אביא שוב את חברי ואכנס בחינם. וכך היה. עד מהרה החלה להתרוצץ השמועה על הילדה שמכניסה אנשים למועדון, וכל מי שרצה לבלות בו היה מגיע אלי כדי לקבל פתק עם השם שלי עליו. בהמשך נתתי פתקים דומים לנציגים של בתי ספר אחרים בעיר, ובסוף הערב קיבלתי מהבעלים כסף וחילקתי לכל הנציגים הצעירים. היום קוראים לזה יחצנות.
וכך, בלי לשים לב, ניהלתי את הסצנה האלטרנטיבית בחיפה ונהניתי מכל רגע. לא הבנתי איך יכול להיות שמשלמים לי כדי לבלות. הייתי בטוחה שזו בועה שעומדת להתנפץ בכל רגע, אבל בחלוף הזמן זה כבר הפך למקצוע. למדתי באוניברסיטת חיפה את נושא הפקות האירועים, עבדתי בתחום הזה מכל הצדדים והכיוונים, ותמיד הבטתי בערגה לאחור, אל התקופה של האופרה. החברים והזיכרונות שאספתי שם ילוו אותי לאורך כל חיי, ואם מישהו יפנה אלי ברחוב וישאל “זאת את מהאופרה?” או “את לא HBA?” – שם הקוד שלי באותם הימים – מיד יעלה לי חיוך והשואל יקבל כמה נקודות זכות.
עד שהפכתי לאמא (ואפילו בתקופת ההיריון) עסקתי בתחום הזה במינונים כאלה ואחרים, אבל מאז שלביא נולד אני מעדיפה להעביר את הלילות בשינה או באסקפיזם מול מסך הטלוויזיה. בחצות אני נהיית דלעת, לא בליינית. אמנם עדיין יש לי פה ושם הברקות ואם אני יוצאת לבלות אז זה מכל הלב, אבל אפשר לומר שעולם חיי הלילה נמצא כבר מאחורי.
רוצים להישאר מעודכנים?
בשישי שעבר ערכנו את טקס פרסי הלילה של אתר “כלבו – חיפה והצפון” בחסות רשת יין בעיר – יציאה גאונית של איש חיי הלילה הוותיק מתן אבני שהפך את היח”צ למקצוע. וכך מצאתי את עצמי מהעבר השני של עולם הלילה. הגעתי לטקס כדי להעניק את הגביעים לזוכים ועל מנת להעביר את הטקס בשידור חי לעוקבים של דף הפייסבוק של “כלבו” (ואם לא ידעתם, זה המקום לספר לכם שאנחנו נמצאים בכל מקום, אז תעקבו), ופתאום קלטתי שאני כבר לא יודעת כלום על העולם הזה. מה שהיה עד לא מזמן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי הוא כעת רק בגדר של היסטוריה, ומצאתי את עצמי שואלת את הזוכים שאלות של דודה ומעלה זיכרונות נוסטלגיים כמו זקנה. הם הסתכלו עלי בדיוק כמו שאני הסתכלתי פעם על הבליינים “המבוגרים” – כמו על חייזרים.
עכשיו מה שמטריד אותי זה שהזמן טס ושבעוד כמה שנים גם לביא יהיה בן 13. אם הוא יתחיל לצאת למועדונים בגיל הזה (או גרוע מכך – יביא משם בנות הביתה) אני אשתגע באופן רשמית (וכאן מגיעה הערכתי הכנה להורי ששרדו את שנות העשרה שלי). לי זה נראה לגיטימי בזמנו, אבל רק בזמנו – לא בזמנו של לביא.
