עונת הרחצה החלה אי שם בתחילת יוני, ומאז כל ניסיונות ההליכה שלנו לים עלו בתוהו. משום מה תמיד כיוונו את עצמנו לשעות הבוקר המוקדמות בשבת כי אומרים שהשמש פחות מסוכנת בשעות הללו – דבר שלטעמי הוא שקר גס כי את השיזוף שלי קיבלתי מכל טיולי הבוקר עם הכלבה ב־7:00. בכל אופן, גם אחרי הכישלון השישי במספר לא קלטנו ששעות הבוקר הן לא שעות השיא שלנו – או שאנחנו לא מתעוררים בזמן, או שאנחנו קמים, אוכלים, מאכילים ושוב נרדמים, או שאנחנו מוזמנים להורים או שמתנחלים אצלנו חברים, והשבת פשוט חולפת לה בלי ללכת לים.
בסוף השבוע שעבר החלטנו לפעול ספונטנית ולתת לזמן לעשות את שלו. האסטרטגיה הזו הוכיחה את עצמה עד כדי כך שאפילו לא הגיעה שבת, וכבר בשישי אחר הצהריים היינו בחוף. כמובן שיכולנו להיות בחוף כבר בשעה 11:00, אבל לספונטניות יש את החסרונות שלה. באופן ספונטני הייתי צריך למצוא שמשייה בתחנת דלק בדקה ה־90. למזלי הכל אזל, אחרת הייתי צריך להיפרד מ־100 שקל על מוצר סיני שלא שווה אפילו עשרה שקלים. באופן ספונטני הייתי צריך גם לארגן צידנית עם פירות העונה, להקפיא בקבוק מים תוך רבע שעה, לאתר צעצועים שמתאימים לחוף, לשלוף מחצלת מהחלק הכי עמוק במחסן, לשאול כיסא מתקפל מהשכנים שאני שונא, לצפות במגבות את הריפודים ברכב, לריב עם הכלבה על כך שהיא לא באה איתנו, לבקש סליחה מחמותי שלא נבוא לצהריים וכמובן לשכנע את אשתי שלא צריך לקחת בריכה מתנפחת כי אנחנו הולכים לים.
בשעה טובה הנענו את הרכב וחיכינו עשר דקות בצל עד שהמזגן יחליט שהוא עובר ממצב של סתם לעשות רוח למצב של להקפיא אותנו. הנסיעה עצמה ארכה רק עשר דקות כי לא היו פקקים בדרך לחוף בקרית חיים, ורק כשהגענו הבנו למה. אני לא רוצה לפגוע בתושבי קרית חיים או בעיריית חיפה, אבל רצועת החוף של הקריות ממשיכה בקו ישיר את רצועת החוף של נמל חיפה, וזה נראה ומרגיש ככה. הצבע של המים לא ברור, אולי בגלל כל השקיות שצפות שם. הטמפרטורה של המים חמה כאילו הרגע נכנסתי לג’קוזי, ונותר לי רק לקוות שזה בגלל השמש הקופחת ולא בגלל שקילומטר אחד בלבד ממני עוגנות להן 15 ספינות שאלוהים יודע מה הן שופכות למים. אין שובר גלים בחוף הזה, כך שאין לך ברירה אלא להיות שובר גלים בעצמך בשביל הבת והאשה. החוף עצמו נקי עד כמה שאפשר, והמתקנים נוחים מאוד, רק חבל שבשעות אחר הצהריים סוגרים את המלתחות ואתה מוצא את עצמך מנסה לנקות תינוקת בת שנה מכל החול שנדבק אליה באמצעות בקבוק מים ומגבונים.
כמובן שכל הסבל האישי שלי התגמד לעומת האושר של הילדה בפעם הראשונה בחייה בים. אחרי שהיא התרגלה לתחושת החול בכפות הרגליים ולאדוות הקטנות שבאו וכיסו את כל גופה, היא פשוט התמלאה תחושת אושר, והחיוך לא נמחק לה מהפנים גם כשהלכה לישון באותו הערב. לשמחתי וגם לדאגתי, הילדה לא פחדה מהים ורצתה לשחק עם הגלים ולאכול צדפות. היא רצה אחרי כדורי המטקות כאילו היתה אמסטף בלי רצועה, השמידה ארמונות חול שבנו ילדים אחרים במשך שעות, הטביעה את האבטיח במים ואז טעמה אותו, התחילה עם המציל, שפכה לי את הבירה והריצה אותי בחוף כאילו הייתי בן 17 בהכנה לגיוס קרבי.
מסקנה: עדיף לנסוע לנחל בצפון ולחזור עם שתיים-שלוש אבנים בכיסים מאשר עם שני קילו וחצי של חול דביק.
